הבדלים בין גרסאות בדף "אונאת דברים"

נוספו 6 בתים ,  לפני 10 חודשים
מ
בוט החלפות: \1מירכאות\2
מ (העברת שדה "שם XXX" ל"שם" בתבנית (תג) (דיון))
מ (בוט החלפות: \1מירכאות\2)
אתה אומר באונאת דברים, או אינו אלא באונאת ממון? כשהוא אומר 'וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה מיד עמיתך', הרי אונאת ממון אמור; הא מה אני מקיים 'לא תונו איש את עמיתו'? באונאת דברים. <br>
הא כיצד? אם היה [[חזרה בתשובה|בעל תשובה]], אל יאמר לו: זכור מעשיך הראשונים. אם היה בן [[גר]]ים, אל יאמר לו: זכור מעשה אבותיך. אם היה גר ובא [[תלמוד תורה (מצווה)|ללמוד תורה]], אל יאמר לו: פה שאכל [[מאכלות אסורים|נבילות וטריפות שקצים ורמשים]] בא ללמוד תורה שנאמרה מפי הגבורה?! אם היו יסורין באין עליו, אם היו חלאים באין עליו, או שהיה מקבר את בניו, אל יאמר לו כדרך שאמרו לו חביריו ל[[איוב]]: 'הלא יראתך כסלתך תקותך ותום דרכיך, זכר נא מי הוא נקי אבד'{{הערה|1={{תנ"ך|איוב|ד|ו}}}}. אם היו חַמָּרים מבקשין תבואה ממנו, לא יאמר להם: לכו אצל פלוני שהוא מוכר תבואה, ויודע בו שלא מכר מעולם. <br>
[[רבי יהודה]] אומר: אף לא יתלה עיניו על המקח בשעה שאין לו דמים, שהרי הדבר מסור ללב, וכל דבר המסור ללב נאמר בו 'ויראת מאלהיך'|מקור=[[בבא מציעא]] נח, ב|מרכאותמירכאות=כן}}
המדרש מביא שני פסוקים בשניהם אוסרת התורה על אונאה. כיון שבפסוק אחד מפורש העיסוק במקח וממכר מסיק המדרש כי בפסוק השני קיים חיוב נוסף ואותו הוא מגדיר כאונאת דברים.
בהמשך ה[[תלמוד|גמרא]] מובאים מאמרים רבים העוסקים בחומרת האיסור למשל: "כל המלבין פני חברו ברבים כאילו שופך דמים". הגמרא מדגימה בדוגמאות רבות איסור זה והן עוסקות בהזכרת עבר של אדם ששינה דרכיו כמו [[בעל תשובה]] או [[גר]], בחוסר כבוד לאדם אחר כמו יחס בין בני זוג וכן בגרימת צער בענייני מסחר.
{{ציטוט|תוכן=מדיני המצוה, כמה אזהרות וכמה זירוזין שהזהירונו זכרונם לברכה בעניין זה שלא להכאיב הבריות בשום דבר ולא לביישם, והפליגו בדבר עד שאמרו שלא יתלה עיניו על המקח בשעה שאין לו דמים. <br>
וראוי להזהר שאפילו ברמז דבריו לא יהי נשמע חירוף לבני אדם, כי התורה הקפידה הרבה באונאת הדברים, לפי שהוא דבר קשה מאוד ללב הבריות, והרבה מבני אדם יקפידו עליהן יותר מן הממון, וכמו שאמרו זכרונם לברכה 'גדולה אונאת דברים מאונאת ממון, שבאונאת דברים הוא אומר ויראת מאלהיך וגו' '. <br>
ולא יהיה באפשר לכתוב פרט כל הדברים שיש בהן צער לבריות, אבל כל אחד צריך להזהר כפי מה שיראה, כי השם ברוך הוא הוא יודע כל פסיעותיו וכל רמיזותיו, כי האדם יראה לעיניים והוא יראה ללבב. וכמה מעשים כתבו לנו זכרונם לברכה במדרשים ללמד על זה מוסר. |מקור=ספר החינוך, מצווה שלח|מרכאותמירכאות=כן}}
 
===חלות האיסור===
ואם אולי יכריחנו מחרף מבני אדם להשיב על דבריו, ראוי לחכם שישיב לו דרך סלסול ונעימות ולא יכעס הרבה, כי [[כעס]] בחיק כסילים ינוח, וינצל עצמו אל השומעים מחירופיו וישליך המשא על המחרף, זהו דרך הטובים שבבני אדם.
ויש לנו ללמוד דבר זה, שמותר לנו לענות כסיל, לפי הדומה, מאשר התירה התורה [[הבא במחתרת]] להקדים ולהורגו, שאין ספק שלא נתחייב האדם לסבול הנזקין מיד חבירו, כי יש לו רשות להינצל מידו, וכמו כן מדברי פיהו אשר מלא מרמות ותוך, בכל דבר שהוא יכול להנצל ממנו. <br>
ואולם יש כת מבני אדם שעולה חסידותם כל כך שלא ירצו להכניס עצמם בהוראה זו להשיב חורפיהם דבר, פן יגבר עליהם הכעס ויתפשטו בעניין יותר מדי, ועליהם אמרו זכרונם לברכה: הנעלבין ואינם עולבין, שומעין חרפתם ואינם משיבין, עליהם הכתוב אומר ({{תנ"ך|שופטים|ה|לא|קצר=כן}}): 'ואוהביו כצאת השמש בגבורתו'{{הערה|1=[[מסכת שבת|שבת]] פח, ב}}|מקור=ספר החינוך, שם|מרכאותמירכאות=כן}}
 
בדומה לכך, פוסק ה[[רמ"א]] שאדם המאנה ומצער עצמו, מותר לאנות אותו.