הצהרת בלפור – הבדלי גרסאות
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
Matanyabot (שיחה | תרומות) מ בוט החלפות: פלסטינ, \1מירכאות\2 |
AddMore-III (שיחה | תרומות) |
||
שורה 18:
ביולי [[1917]] הגישו ד"ר חיים ויצמן ו[[נחום סוקולוב]] לממשלת בריטניה הצעה להצהרה מדינית, שרואה ב[[ארץ ישראל]] את ביתו הלאומי של [[עם ישראל]] ומכירה בזכותו לבנות את חייו הלאומיים בה. [[משרד החוץ (כללי)|שר החוץ]] הבריטי ארתור ג'יימס בלפור, שהיה חובב מקרא, ו[[ראש ממשלת הממלכה המאוחדת|ראש הממשלה]] [[דייוויד לויד ג'ורג']] (שהספיק כבר לייצג כ[[עורך דין]] את [[ההסתדרות הציונית]] בשנת [[1903]]), ראו בעין יפה את ההצהרה מטעמים [[אסטרטגיה צבאית|אסטרטגיים]] ו[[דת]]יים, והאמינו כי "שיבתם של היהודים לציון היא מאורע היסטורי ממדרגה עליונה שנגזר מתוקף צו הבורא". להם נוספו שרים נוספים ומדינאים בכירים כמו [[מארק סייקס]] שהתקרב לרעיון הציוני הודות לחברותו עם [[הרברט סמואל]].
כנגדם פעלו כוחות אנטי-ציוניים שונים: בריטים שחששו לקלקל הקשר עם ה[[ערבים]], או שראו ברעיון של הקמת מדינה יהודית פנטזיה פרועה, ויהודים בריטים שראו עצמם "אנגלים [[בני דת משה]]", שחששו למעמדם. אחד מהמתנגדים המפורסמים היה הלורד [[אדווין מונטגיו]] (בן דודו של הרברט סמואל{{הערה|1=ליאונרד שטיין, '''מסד למדינת ישראל''', ירושלים ותל אביב: הוצאת שוקן, 1962, עמ' 404.}}), יהודי [[מתבולל]], חבר [[הפרלמנט של בריטניה|פרלמנט]] והשר לענייני [[הודו]], שנימק את התנגדותו להצהרה בחשש ליצירת "[[נאמנות כפולה (פוליטיקה)|נאמנות כפולה]]" בקרב יהודי העולם, ופגיעה בזכויותיהם של יהודים בארצות העולם, סוגיה שיש לה ביטוי בסוף ההצהרה. לאור כל ההתנגדויות מותנה וסויגה ההצהרה. בעצתו של ד"ר ויצמן היא נשלחה אל הלורד וולטר רוטשילד, נשיא ההסתדרות הציונית בבריטניה.
ההצהרה מבחינת ה[[ציונות]] הייתה פריצת דרך היסטורית. היו בין היהודים שהשוו את ההצהרה ל[[הצהרת כורש]]. לאחר פרסום ההצהרה פרצה שמחה גדולה בעולם היהודי. ברחבי העולם אורגנו עצרות הזדהות יהודיות פרו-בריטיות. עם זאת היו קבוצות מיעוט יהודיות ששללו את ההצהרה והכריזו מלחמה עליה ועל הציונות. בעולם הערבי ההצהרה נתקבלה בדיכוטומיות, [[ערביי ארץ ישראל]] קיבלו אותה באיבה גלויה, ובתגובה אף איימו במהומות דמים, אך ה[[אמיר]] [[פייסל הראשון, מלך עיראק|פייסל הראשון]], אחד מהמנהיגים הערבים הבולטים באותה תקופה, קיבל אותה באהדה, והסכים לה, בתנאי שיוגשמו במקביל השאיפות הלאומיות הערביות במלואן.
| |||