יהדות קונסרבטיבית – הבדלי גרסאות
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
מ הוספת קישור למרכז אירופה |
RimerMoshe (שיחה | תרומות) שינוי קישור לדף במקום לדף הפנייה |
||
שורה 75:
פרנקל התנגד לכינוסים שיזמו הרפורמים במטרה לערוך את השינויים שנדרשו לדעתם. למרות זאת, הופיע בקיץ 1845 לוועידת פרנקפורט ממנה פרש לאחר יומיים, ב-17 ביולי, תוך שהוא מפרסם זאת בהרחבה. העילה לעזיבה הייתה אימוץ נוסח החלטה פשרני, ברוב קטן, לגבי שפת התפילה: המתדיינים קבעו שישנן סיבות סובייקטיביות להותיר את העברית אך אין טעמים אובייקטיביים לעשות כן. פרנקל התעקש דווקא על נקודה זו, שההחלטה לגביה הייתה מגובה היטב הלכתית, משום שסימלה לדעתו נתק מכוון מהמסורת.{{הערה|מאיר, עמ' 136–137, 87-92.}} הוא הושפע רבות מהמשפטן [[פרידריך קארל פון סאביני]], שגרס כי הצלחתה של מערכת חוקית מחייבת השתנות הדרגתית בהתאם לצורכי הזמן, ובמקביל גם עמידה על כך שהמוני העם לא יחושו את התמורה כחריגה ופתאומית. הרב מדרזדן ראה את הצלחת ההלכה לאורך הדורות כנובעת מעקרונות דומים, והרבה להדגיש את חשיבות הקשר הרגשי, הלא-רציונלי למסורת. בניגוד לשני המחנות שניצבו מצדדיו, מעולם לא ניסח אמירה ברורה לגבי אמונותיו: {{ציטוטון|אף הוגה קונסרבטיבי}}, ציין [[יצחק שורש]], {{ציטוטון|לא הואשם בעמימות יותר מזכריה פרנקל}}.{{הערה|שם=שורש|Ismar Schorsch, “Zacharias Frankel and the European Origins of Conservative Judaism,” Judaism 30 (1981)4. עמ' 344-348.}} הוא ותומכיו, ביניהם [[היינריך גרץ]], השתמשו במושגים [[התנועה הרומנטית|רומנטיים]] ואנטי-שכלתניים כמו "נפש העם", שלדעתו ייחסו חשיבות ניכרת, כדי לקבוע את עמדותיהם. הם יצאו נגד הרציונליזם המופשט של הרפורמים.{{הערה|George Y. Kohler, '''Reading Maimonides' Philosophy in 19th Century Germany''', Springer, 2012. עמ' 78.}}
ב-1854 הוזמן פרנקל לעמוד בראש [[בית המדרש לרבנים בברסלאו]], שם לימד לפי העקרונות שהתווה. הוא עמד על כך שגייגר לא יורשה להתקרב למוסד וכי לא ייעשה שימוש ב[[ביקורת המקרא]], אם כי לא התנגד למחקר ביקורתי של יתר התנ"ך. לאחר שהסתכסך עם הרפורמים, השימוש בשיטות מדעיות הוביל למתח גדל בינו לבין האורתודוקסים, שעוד ראו בן-ברית קודם לכן; [[רש"ר הירש]], במיוחד, דחה כלים כאלה. לאחר 1859 התחולל הנתק הסופי בינו לבינם, עם פרסום ספרו "דרכי המשנה". בחיבור הציג את ה[[
הירש גינה את רעיונותיו של פרנקל כ"כפירה גמורה" וכתב כי היותו שומר מצוות חסרת כל חשיבות אם אינה מלווה באמונה נכונה. הילדסהיימר הודיע כי יהיה מוכן לשקול להמליץ על יוצאי הסמינר רק אם יתכחשו בפומבי לדעותיו של מורם. הוא כתב כי סוגיה זו האפילה לחלוטין על מחלוקות ספציפיות ביניהם כמו נטייתם של תלמידי פרנקל להקל בנושאי [[חלב נוכרי]], [[סתם יינם]] ו[[כיסוי ראש לנשים]]: אף כי הבדיל בינם לרפורמים, כתב זמן קצר לאחר הפרשה: {{ציטוטון|כמה קטן ההבדל העקרוני בין אנשי ברסלאו, העושים מלאכתם בכפפות של משי, לבין גייגר ההולם בקורנס.}}.{{הערה|David Ellenson. Rabbi Esriel Hildesheimer and the Creation of a Modern Jewish Orthodoxy. University of Alabama Press. עמ' 78.}} שני מנהיגי האורתודוקסיה בגרמניה תקפו גם את חבר הסגל הבולט בבית המדרש, [[היינריך גרץ]], שטען למתווה דומה של התפתחות היסטורית בדת.{{הערה|David Harry Ellenson, After Emancipation: Jewish Religious Responses to Modernity, Hebrew Union College Press, 2004. עמ' 173-176.}} הילדסהיימר חשש תמיד מכך שהציבור אינו מבחין בין שתי האסכולות בכל הנוגע לרמת שמירת המצוות, והקפיד לסתור דעה זו בכל פעם שהועלתה ולהדגיש את הפערים ה[[דוגמה|דוגמטיים]] ביניהן. ב-1863, כשגרץ פרסם מאמר בו פירש את הכתוב ב{{תנ"ך|ישעיהו|נג}} כמתייחס לעם ישראל הנגאל ככלל ולאו דווקא למשיח מסוים, ארגן הרב נגדו מסע מחאה וגינה אותו ככופר.{{הערה|Michael K. Silber. '''[http://www.academia.edu/3260113/The_emergence_of_ultra-orthodoxy_The_invention_of_a_tradition The Emergence of Ultra-Orthodoxy: The Invention of Tradition]'''. Harvard University Press, 1992. עמ' 35-36.}}{{הערה|שם=אלנ|David Ellenson. '''Rabbi Esriel Hildesheimer and the Creation of a Modern Jewish Orthodoxy'''. University of Alabama Press. עמ' 40-41.}}
|