הבדלים בין גרסאות בדף "דן ערב"

הוסרו 4,464 בתים ,  לפני 4 חודשים
←‏אודות מאמרים נבחרים: ממתי עושים רשימת מאמרים בערך? אם יש מאמר שקיבל תהודה יותאת דופן אפשר לציין זאת , תוך הבאת מקורות
(←‏אודות מאמרים נבחרים: ממתי עושים רשימת מאמרים בערך? אם יש מאמר שקיבל תהודה יותאת דופן אפשר לציין זאת , תוך הבאת מקורות)
 
חיבור המפרק את ייצוגיהן הטלוויזיוניים של מלחמות ישראל, תוך כדי התמקדות בקשר שבין [[טראומה נפשית|טראומה]] ו[[נוסטלגיה]], [[עדות]] ושיחזור, [[מלחמה]] ו[[בידור]]. עניינו המרכזי של הספר הוא במנגנוני העיצוב והשינוי של זיכרון המלחמה, לנוכח מרכזיותה של התמונה הנעה כסוכנת זיכרון דומיננטית. הספר עוסק באופני הבנייתו ועיבודו של זיכרון המלחמה במדיום הטלוויזיוני בישראל; במוקד עומדות מלחמות ישראל בשנים 1967–1991 וייצוגיהן מאז ועד היום. הספר מנסח את הממד הטראומטי-נוסטלגי המשוקע בייצוג הטלוויזיוני של המלחמה. בחסותו של המדיום הטלוויזיוני מעוצבות מלחמות ישראל בזיכרון הציבורי כטראומה. במקביל, פועלת הטלוויזיה כמנגנון מרכזי של עיבוד הטראומה. בניסיון לרפאהּ, עוסקת הטלוויזיה בפירוקה לכאורה של הטראומה, בחקירתה, בחיפוש אחר משמעות לקיומה ובניסיון להטמיעה אל תוך חיי היומיום.
 
==אודות מאמרים נבחרים==
;"השיר שלנו" - טראומה ונוסטלגיה בפתיחים ובשירי נושא של דרמות טלוויזיה ישראליות (2019)
מאמר זה מבקש לבחון את תפקידו הייחודי של השיר העברי המשמש כפתיח וכפס-קול של ארבע דרמות טלוויזיוניות ישראליות. במוקד המאמר עומדת הטענה כי בדרמה הישראלית בטלוויזיה, מספקים הפתיח ושיר הנושא אפשרות לעיבוד המתקיימת במרחב ביניים שבין הטקסט הטלוויזיוני, לבין המרחב התרבותי שמחוץ לטקסט הטלוויזיוני. החיבור שבין החזותי למוזיקלי, בין הדרמטי לאווירתי, ובהקשר ספציפי יותר - בין הטראומטי לנוסטלגי, הוא העומד במרכז מאמר זה.
 
;Television- A Traumatic Culture {{כ}}(2016)
המאמר ממפה את מכלול נקודות ההשקה האפשריות שבין החוויה הטראומטית לבין המדיום הטלוויזיוני. במהלכו מתבצעת הבחנה מורכבת בין התבוננות על תרבות הטראומה כתוצר תרבותי שלטלוויזיה חלק מרכזי בעיצובו, לבין חלקה האפשרי של הטלוויזיה בעיבודה של הטראומה.
 
'''טראומה, אשמה ומחילה: המְעַוֵּל כעד בשיח של הקונפליקט בטלוויזיה ובקולנוע הישראליים (2013)'''
 
מאמר זה שנכתב על ידי ד"ר דן ערב וד"ר [[דוד גורביץ']] עוסק בייצוגים הקולנועיים והטלוויזיוניים של דמות המְעַוֵּל (דמות המקרבן), בקונטקסט של [[הסכסוך הישראלי פלסטיני]]. המאמר מצביע על מעבר מעידן העדות הישירה לעידן העדות הרפלקטיבית, שלוקחת בחשבון את אופיו "האסתטי" המשלה של שיח העדות, וכך הופכת גם אותו למושא ביקורת מצד המתעד. מקרי המבחן אותם בוחן המאמר, מתייחסים למספר סרטי קולנוע דוגמת "Z32" של [[אבי מוגרבי]], ו"[[ואלס עם באשיר]]" של [[ארי פולמן]] ויצירות טלוויזיוניות דוגמת "עדויות" של אידו סלע והסדרה התיעודית "[[תקומה (סדרת טלוויזיה)|תקומה]]". השוואה בין הטקסטים נוגעת בשאלת העדות האישית של המתעד ובגבולות הבעייתיים של הסליחה והמחילה, אחריה הוא תר - איש איש מול קהלו, תרבותו וסיפור חייו. בתוך כך חושף המאמר את חיבוטי הנפש של הזהות הישראלית המסוכסכת בשאלות של אשמה והיטהרות.
 
;Trauma and Kitsch - The Presentation of Israel's Army Entertainment Troupes on Television {{כ}}(2009)
מאמר זה עוסק בייצוג הקולנועי והטלוויזיוני של הלהקות הצבאיות בישראל כמקרה בוחן של הטיפול התקשורתי בסוגיית המלחמה והטראומה. ייצוגן של הלהקות הצבאיות באמצעות התמונה הנעה כורך טיפוח של מיליטריזם ורגשות לאומיים יחד עם התרפקות נוסטלגית, סלחנית, ולעיתים גם אירונית. בצורה זו מתפקדים הקולנוע והטלוויזיה בישראל כמנגנונים הגמוניים המנרמלים לכאורה את הטראומה תוך הצגתה במעטה אסתטי תמים.
 
;טראומה בהילוך איטי - שיחזור היסטורי בטלוויזיה (2004)
מאמר זה מבקש להצביע על מעשה השיחזור הטלוויזיוני של הטראומה הקולקטיבית כמעשה קונבנציונלי בו משמשים בעירבוביה ובו-זמנית שני מאמצים, לכאורה קוטביים: האחד – תיעודי, חוקר, מפרק, "עובדתי". השני – עלילתי, פרשני, נשגב, פואטי, קרנבלי וחוצה גבולות, "גדול מהחיים". לשתי צורות הטיפול, המנוגדות לכאורה, השלכות אפשריות על עיצובה של הטראומה בזיכרון הקיבוצי.
 
==אודות תוכן תקשורתי==