חינוך פוליטי – הבדלי גרסאות

לפי לם, שנרתע מחינוך אידאולוגי, ישנה חשיבות חינוכית בעיסוק בפוליטיקה, אך יש לנתב את העיסוק הזה לטיפוחו של התלמיד כאדם פוליטי, תוך הפגשתו עם מגוון עמדות וגישות{{הערה|ניר מיכאלי, מבוא, עמ' 12}}. חוקר החינוך צבי לביא ביטא עמדה מורכבת יותר מזו של לם, כשטען כי למרות הניגוד בין חינוך ואינדוקטרינציה, אין כל אפשרות בפועל להפרדה מוחלטת ביניהם{{הערה|{{צ-ספר|מחבר=צבי לביא|שם=אתגרים בחינוך|מו"ל=הקיבוץ המאוחד - ספרית פועלים|שנת הוצאה=1978|עמ=365}}}}; לפיכך, גורס לביא, בכל חינוך יש אינדוקטרינציה מעצם הגדרתו, בין אם מודעת ובין לא. מסקנתו היא שעל אנשי החינוך להכריע בין שתי גישות אפשריות: הראשונה, שוללת כל יומרה לחינוך פוליטי; השנייה מעודדת חינוך שכזה - תוך מודעות לסכנת ה[[אינדוקטרינציה]]. מצדדי החינוך הפוליטי סבורים כי יש חדול מהעמדה הנייטרלית-אובייקטיבית לכאורה של מערכת החינוך, ולעסוק בסוגיות פוליטיות ומוסריות, יחד עם טיפוח חשיבה עצמאית [[חשיבה ביקורתית|וביקורתית]] - והתמודדות עם עמדות ערכיות מנוגדות{{הערה|{{קישור כללי|כתובת=http://portal.macam.ac.il/ArticlePage.aspx?id=11885|הכותב=ניר מיכאלי|כותרת=חינוך ופוליטיקה במערכת החינוך הישראלית|אתר=מכון מופ"ת|תאריך=}}}}. תיקון מאוחר לחוק החינוך הממלכתי (סעיף 2.7 משנת 2003) קובע אף הוא במפורש, כי יש לחזק את כוח השיפוט והביקורת בקרב תלמידים, ולטפח בין היתר את מחשבתם העצמאית{{הערה|{{קישור כללי|כתובת=https://www.nevo.co.il/law_html/Law01/152_024.htm|הכותב=|כותרת=חוק חינוך ממלכתי, תשי"ג-1953|אתר=נבו|תאריך=}}}}.