הקרב על הבליטה – הבדלי גרסאות
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
קידוד קישורים, תיקון כיווניות הערת שוליים |
|||
שורה 76:
ברקע הדברים יש לראות את המצב האסטרטגי הכולל שבו הייתה מצויה גרמניה בסוף שנת [[1944]]. הכוחות הסובייטיים כבר הגיעו בשלב זה עד קו נהר ה[[ויסלה|וויסלה]], כבשו את [[רומניה]] ו[[בולגריה]], ולא היו רחוקים משטח גרמניה גופא. היה ברור כי המתקפה הסובייטית הבאה עלולה להביא את הצבא האדום עד לשערי [[ברלין]]. [[היטלר]] הבין שצבאו אינו מסוגל להביס את הכוחות העצומים של הצבא הסובייטי ב[[החזית המזרחית במלחמת העולם השנייה|חזית המזרחית]]. הוא העריך פחות את עוצמתם של צבאות בעלות הברית המערביות בחזית המערב, וחשב ששם הוא יהיה מסוגל להשיג ניצחון מכריע, שיאלץ את האמריקנים והבריטים לחתום על שלום נפרד עם [[גרמניה הנאצית]], או לפחות יוציא אותם זמנית מהמלחמה. לכן הוא החליט להטיל את העתודות האחרונות של גרמניה הנאצית למתקפת־נגד גדולה במערב, תוך החלשת כוחותיו בחזית המזרחית. היה זה הימור מסוכן מצד היטלר, אך במצב הקשה בו נמצאה גרמניה בשלב זה של המלחמה, לא היה לו הרבה מה להפסיד.
מטרתו האסטרטגית של היטלר הייתה לפצל את כוחות בעלות הברית באופן פיזי ופסיכולוגי. הוא השווה את עצמו לגיבורו, [[פרידריך הגדול]]. פרידריך עמד על סף תבוסה ב[[מלחמת שבע השנים]], אך ניצל ברגע האחרון לאחר שה[[קואליציה]] החזקה שקמה נגדו התמוטטה עם מותה הפתאומי של ה[[צארינה]] הרוסית [[יליזבטה, קיסרית רוסיה|יליזבטה]]{{הערה|Rickard, p.35|שמאל=כן}}. היטלר ציפה שניצחון גרמני בחזית המערבית יביא להתמוטטות הברית הבלתי טבעית לדעתו, בין ה[[קפיטליזם|קפיטליסטים]] המערביים וברית המועצות ה[[קומוניזם|קומוניסטית]], ולמשבר ביחסים המתוחים ממילא בין האמריקנים והבריטים.
הרעיון לבצע מתקפת נגד באזור הארדנים הועלה לראשונה על ידי היטלר ב־[[16 בספטמבר]] [[1944]], בעת פגישת תדרוך ב"[[מאורת הזאב]]" – מפקדתו במזרח [[פרוסיה]] – בה נכחו ראש המטה של [[OKW]] [[וילהלם קייטל]], סגנו ראש אגף המבצעים של הוורמאכט [[אלפרד יודל]], ו[[דרגות הוורמאכט|אוברסט גנרל]] [[היינץ גודריאן]], ראש המטה הכללי של צבא היבשה הגרמני ([[OKH]]). באותה ישיבה הוא הודיע להם שהחליט לצאת למתקפת־נגד גדולה בחזית המערבית בנובמבר, חודש שיש בו מעט שעות אור והרבה [[ערפל]] ועננות שמגבילים את היכולת להפעיל כוחות אוויר. הרעיון המבצעי של היטלר היה ליצור פירצה רחבה בחזית בעלות הברית בשטחי בלגיה ו[[לוקסמבורג]], להשתלט על נמל אנטוורפן, ששימש בסיס הספקה חיוני של כוחות בעלות הברית, ולנתק את [[קבוצת הארמיות ה-21|קבוצת הארמיות ה־21]] ([[הארמייה השנייה (בריטניה)|הארמייה הבריטית השנייה]] ו[[הארמייה הראשונה (קנדה)|הארמייה הקנדית הראשונה]]) ואת [[הארמייה התשיעית של ארצות הברית|הארמייה האמריקנית התשיעית]] משאר כוחות בעלות הברית במערב אירופה. היטלר לא השלה עצמו כי ביכולתו של הצבא הגרמני לסלק את צבאות בעלות הברית המערביות מיבשת אירופה, אך הוא האמין שניתן יהיה לגרום להן נזק מספיק גדול, שירחיב את הבקיעים הקיימים בברית האנגלו־אמריקאית, ואולי אף יאלץ אותם לחתום על שלום נפרד עם גרמניה הנאצית. הצלחת מתקפת הארדנים תאפשר לגרמניה להעביר כוחות חזקים מהחזית המערבית לחזית המזרחית, לקראת מתקפת החורף הצפויה של הצבא הסובייטי, ותיתן לנאצים את הזמן הדרוש להשלמת פיתוח כלי נשק החדשים, כולל ארסנל [[V-1|טילי ה־V]], אשר יטו את הכף במלחמה לטובת גרמניה{{הערה|הייסטינגס, עמ' 277-276}}.
שורה 98:
אף על פי שבמהלך [[הקרב על צרפת]] ב־[[1940]] התמקד המאמץ ההתקפי הגרמני העיקרי באזור הארדנים, עדיין נתפס אזור זה על ידי פיקוד בעלות הברית כשטח שאינו נוח לתנועת כוחות ממונעים ולתמרונים התקפיים רחבי היקף, ולכן המאמצים ההתקפיים העיקריים של כוחות בעלות הברית בסתיו ובחורף 1944 נערכו מדרום ומצפון לארדנים. זו גם הייתה הסיבה העיקרית, שקו החזית באזור זה הוחזק על ידי כוחות חלשים יחסית של בעלות הברית, ושהארדנים שימשו כאזור למנוחה ולהתארגנות מחדש עבור הכוחות האמריקניים. פיקוד בעלות הברית העריך, שהסיכוי שהגרמנים יתקפו דווקא באזור זה, ההררי למחצה והמיוער בצפיפות, הוא נמוך ביותר, ולכן גם לא דאג להכין תוכנית מגירה להדיפת מתקפה אפשרית בארדנים.
בגזרת המתקפה הגרמנית המתוכננת החזיקו שש דיוויזיות אמריקניות מהארמייה הראשונה, שחלקן היו מתחת לתקן לאחר שספגו אבידות כבדות בקרבות קודמים. שתי דיוויזיות חי"ר (ה־2 ו[[הדיוויזיה ה-99 (ארצות הברית)|ה־99]]), שהשתייכו ל[[הקורפוס החמישי (ארצות הברית)|קורפוס ה־5]], החזיקו בגזרה ברוחב כ־35 ק"מ בחלק הצפוני של הארדנים, ואילו שלוש דיוויזיות חי"ר ([[הדיוויזיה ה-106 (ארצות הברית)|ה־106]], ה־28 וה־4), שהשתייכו ל[[הקורפוס השמיני (ארצות הברית)|קורפוס ה־8]], בפיקוד מייג'ור־גנרל [[טרוי מידלטון]], תפסו גזרה ברוחב 115 ק"מ בחלק המרכזי והדרומי של הארדנים, בסיוע [[דיוויזיית השריון התשיעית (ארצות הברית)|הדיוויזיה המשוריינת ה־9]], ששימשה ככוח [[עתודה (צבא)|עתודה]]. היו ביניהן יחידות טריות לגמרי וחסרות כל ניסיון קרבי כמו הדיוויזיה ה־106, שתפסה את הקו בארדנים מספר ימים בלבד לפני פרוץ המתקפה הגרמנית. כוחות בעלות הברית בארדנים כללו סך הכול 83 אלף חיילים, 242 טנקים בינוניים, 160 טנקים קלים (רובם מדגם [[M3 סטיוארט]]), 182 משחיתי טנקים, ו־394 תותחים{{הערה|Cole, Hugh M. '''The Arddennes: Battle of the Bulge''', Office of the Chief of Military History, 1965. p.650|שמאל=כן}}.
==כוחות ופיקוד==
שורה 128:
שלוש הארמיות התוקפות היו: [[ארמיית הפאנצר השישית|ארמיית הפאנצר השישית של האס אס]] בפיקוד [[יוזף דיטריך]]; [[ארמיית הפאנצר החמישית]] בפיקוד [[האסו פון מנטויפל]]; ו[[הארמייה השביעית (וורמאכט)|הארמייה השביעית]] בפיקוד [[אריך ברנדנברגר]]. המאמץ העיקרי של המתקפה הגרמנית נועד להיערך באגף השמאלי (הצפוני) על ידי כוחו של דיטריך. הארמייה שבפיקודו נועדה לתקוף את הגזרה, שהשתרעה ממונשאו ועד פיתחת [[לוזהיים]], לכבוש את [[רכס אלסנבורן]], לחצות את המז ולהמשיך הלאה לכיוון אנטוורפן. לשם ביצוע המשימה קיבלה ארמיית הפאנצר השישית, ארבע דיוויזיות פאנצר [[אס אס]] מובחרות, ושש דיוויזיות חי"ר, וכן עדיפות בהקצאת [[תותח סער|תותחי־סער]] ו[[משחית טנקים|משחיתי טנקים]].
לשמאלו של דיטריך, במרכז חזית המתקפה, נמצאה [[ארמיית הפאנצר החמישית]] בפיקוד [[האסו פון מנטויפל]], אחד ממפקדי השריון המוכשרים ביותר בצבא הגרמני. על כוחו של מנטויפל הוטלו שתי משימות עיקריות: באגפו הימני נועדו שתי דיוויזיות חי"ר לכתר את בליטת שניי אייפל, ולכבוש את [[סן-וית|סן־וית]], צומת דרכים ומסילות ברזל חשוב. הכוח העיקרי שלו, שכלל שלוש דיוויזיות פאנצר ושתי דיוויזיות חי"ר, נועד להתקדם מדרום לשניי אייפל, לחצות את שטח לוקסמבורג ולכבוש את [[בריסל]]. בהתחשב בכוחות המוגבלים שעמדו לרשותו, הורה מנטויפל לאנשיו, שבמקרה שיתקלו בהתנגדות עיקשת, יעקפו יחידות השריון את כיסי ההתנגדות בדרך לנהר מז ויותירו ליחידות החי"ר את הטיפול בהם. לנוכח לוח הזמנים הקצר של המבצע, והצורך לשמור על קצב התקדמות מהיר, הייתה זו טקטיקה נכונה, אולם היא גרמה לכוחותיו של מנטויפל להותיר מאחור את העיירה [[בסטון]], מהלך שעתיד היה להתברר כטעות חמורה{{הערה|Zaloga, Steven J. '''Battle of the Bulge 1944''', Osprey 2004. p.10|שמאל=כן}}.
בדרום, נועדה [[הארמייה השביעית (וורמאכט)|הארמייה השביעית]] בפיקוד [[אריך ברנדנברגר]], שהייתה חלשה יחסית ולא כללה יחידות שריון, לתפוס את אזור ויאנדן־אכטרנאך ולהמשיך להתקדם מערבה, במטרה להגן על אגפו השמאלי של מנטויפל מפני מתקפת נגד אמריקאית מכיוון דרום. [[הארמייה ה-15 (ורמאכט)|הארמייה ה־15]] בפיקוד [[גוסטב-אדולף פון צנגן|גוסטב־אדולף פון צנגן]] צורפה אף היא למצבת הכוחות של המבצע, אך היא נועדה לשמש ככוח עתודה, ולפתוח במתקפה משלה במקרה הצורך.
שורה 362:
[[קובץ:Bundesarchiv_Bild_183-1985-0104-501%2C_Ardennenoffensive%2C_Grenadiere_in_Luxemburg.jpg|שמאל|ממוזער|250px|חיילים גרמניים נלחמים בארדנים, דצמבר 1944. החייל בקדמת התמונה חמוש ב־[[StG 44]], [[רובה סער|רובה הסער]] הראשון בעולם.]]
הכישלון של ארמיית הפאנצר השישית להבקיע את החזית האמריקאית באזור רכס אלסנבורן היה בעל השפעה מכריעה על תוצאות המתקפה הגרמנית בארדנים. הוא מנע מהגרמנים להתקדם לכיוון אנטוורפן, היעד העיקרי של המתקפה, בצירי התנועה הקצרים והנוחים ביותר, ואפשר לכוחות בעלות הברית לייצב את "הכתף הצפונית" של הבליטה, שיצרה המתקפה הגרמנית בקו החזית האמריקני. אף ששני הצדדים הותשו במהלך הלחימה, ניהל הקורפוס האמריקאי החמישי קרב מגננה מופתי נגד כוחות עדיפים, תוך שהוא מרתק כוחות גרמניים חזקים (8 דיוויזיות בסך הכול), וגורם להם אבדות כבדות פי כמה מהאבדות שספגו כוחותיו במהלך הקרב{{הערה|Rawson, Andrew. '''Battle of the Bulge 1944-1945''' The History Press, 2011. p.45|שמאל=כן}}.
====הלחימה של צוות קרב פייפר====
שורה 410:
דרומית־מערבית מסן־וית התקדמו שלוש הדיוויזיות מ[[קורפוס הפאנצר ה-47|קורפוס הפאנצר ה־47]] לעבר העיירה [[בסטון]]. בסטון, צומת דרכים חיוני בחלק הדרומי של המבקע הגרמני בחזית בעלות הברית, שכנה בשטח שטוח יחסית מוקף בגבעות מסולעות המאפיינות את אזור הארדנים. היא הייתה אחת היעדים המרכזיים של המתקפה הגרמנית דרך הארדנים במהלך [[הקרב על צרפת]] בשנת 1940. גם בעת תכנון מבצע "משמר הריין" הכירו המתכננים בחשיבותה, והאמינו כי כיבושה המהיר יהיה מכריע להצלחת תוכנית המתקפה; אך הם הקצו למשימה רק דיוויזיית פולקסגרנדיר אחת. גם הפיקוד האמריקאי הבין את חשיבותה של בסטון, והודג'ס, מפקד הארמייה הראשונה, שהשתמש בכל עתודותיו, נאלץ לפנות למפקדה העליונה של בעלות הברית לעזרה. בבוקר ה־[[18 בדצמבר]], הורה אייזנהאואר לעתודה האסטרטגית שלו, הדיוויזיות המוטסות 82 ו־101, לנוע במהירות לארדנים כדי לחסום את המשך ההתקדמות הגרמנית.
כבר בערב ה־[[17 בדצמבר]] נשלחו מספר כוחות משימה מהדיוויזיה המשוריינת ה־9 לנסות לעכב את ההתקדמות הגרמנית לכיוון בסטון, כדי להרויח זמן לאפשר לתגבורות להגיע לעיירה. בערב ה־18 בדצמבר לא עמדה כל הגנה מאורגנת בין דיוויזיית הפאנצר השנייה לבסטון, אולם מפקד הדיוויזיה, שדבק בתוכנית הקרב, עקף את בסטון ונע צפונה לעבר המז{{הערה|Arnold, James. '''Ardennes 1944: Hitler's Last Gamble in the West''', Osprey 1998. p.56|שמאל=כן}}. גם דיוויזיית פאנצר להר החמיצה הזדמנות לכבוש את בסטון בגלל זהירות יתר מצד מפקדה, פריץ ביירליין. בבוקר ה־19 בדצמבר התקדמה דיוויזיית פאנצר להר עד למרחק של כחמישה קילומטרים מהצומת החיוני בבסטון, אך שעות ספורות בלבד קודם לכן הגיעו לעיירה צוות קרב מהדיוויזיה המשוריינת העשירית ו[[הדיוויזיה המוטסת ה-101|הדיוויזיה המוטסת ה־101]].
ב־20 בדצמבר כותרה בסטון. במהלך היומיים הבאים, 22-21 בדצמבר, נרשמו היתקלויות רבות של גישושים מסביב לבסטון, אך לא נערכו קרבות בקנה מידה משמעותי. ב־[[22 בדצמבר]] שלח גנרל [[היינריך פון ליטוויץ]], מפקד [[קורפוס הפאנצר ה-47|קורפוס הפאנצר ה־47]], אל המפקד האמריקאי, בריגדיר־ג'נרל [[אנתוני מקאוליף]] דרישת כניעה, שנדחתה בבוז על ידי האחרון{{הערה|1=גל פרל פינקל, [https://musaf-shabbat.com/2017/07/31/
===האגף הדרומי – הארמייה השביעית===
שורה 447:
ב־[[1 בינואר]] [[1945]] עשה הלופטוואפה את המאמץ הגדול האחרון שלו בחזית המערבית, ופתח במתקפת פתע אווירית גדולה של 1,200 מטוסים – בשם [[מבצע בודנפלטה]] (Bodenplatte) – שנועדה לפגוע בשדות התעופה הקדמיים של בנות הברית בצרפת ובבלגיה{{הערה|פרדריק טיילור. '''דרזדן: יום שלישי 13 בפברואר 1945''', הוצאת מטר, 2007. עמ' 302.}}, ולהשיג עליונות אווירית מעל שדה הקרב בארדנים. המועד המתוכנן של המתקפה האווירית היה ה־16 בדצמבר, במקביל לפתיחת המתקפה הקרקעית בארדנים, אך מזג האוויר הקשה אילץ את הגרמנים לדחות אותה בכשבועיים. המטוסים הגרמניים השיגו הפתעה טקטית מוחלטת, והצליחו לגרום נזקים קשים למספר רב של שדות תעופה קדמיים, בריטיים ואמריקניים, ולהשמיד מטוסים רבים על הקרקע. אולם ה[[לופטוואפה במלחמת העולם השנייה|לופטוואפה]] ספג במהלך המבצע אבדות כבדות, שלא יכול היה להרשות לעצמו, ואילו בעלות הברית לא התקשו להשלים את אבדותיהן תוך זמן קצר. קשה להעריך בדיוק את אבדות הצדדים היריבים, אך רוב החוקרים מעריכים שחילות האוויר של בעלות הברית איבדו כ־500 מטוסים, מתוכם למעלה מ־300 הושמדו לחלוטין, ואילו הגרמנים איבדו כ־300 מטוסים, שהופלו או נפגעו במהלך התקיפה. האובדן העיקרי של הלופטוואפה לא היו המטוסים, שהושמדו או נפגעו במהלך המבצע, אלא המספר הרב של טייסים מנוסים, כולל מובילי [[טייסת|טייסות]] ו[[כנף (חיל אוויר)|כנפות]] קרב, שנהרגו או נפלו בשבי במהלך המתקפה. כ־150 טייסים נהרגו בתקיפה וכ־70 נוספים נלקחו בשבי, לאחר שמטוסיהם הופלו מעל שטח בשליטת בעלות הברית. כוחות הלופטוואפה שהשתתפו במבצע כללו את הקורפוסים האוויריים השני, השלישי והחמישי ואילו מצד בעלות הברית השתתפו [[חיל האוויר הטקטי השני]], וחיל האוויר [[חיל האוויר השמיני של ארצות הברית|השמיני]] והתשיעי של [[ארצות הברית]].
באותו יום פתחה [[קבוצת ארמיות G]] הגרמנית ב[[מבצע נורדווינד]] ("רוח צפון"), מתקפה שנייה בחבל הסאר ב[[אלזס]] ולוריין, בגזרת [[הארמייה השביעית של ארצות הברית|הארמייה השביעית האמריקאית]], שנועדה להגביר את הלחץ על בעלות־הברית, להקשות על אייזנהאואר לתגבר את כוחותיו בארדנים, ולהסיט את המאמץ של הארמייה השלישית מהגזרה של ארמיית הפאנצר החמישית. זו הייתה המתקפה הגדולה האחרונה של הגרמנים בחזית המערבית. בתחילה השיגו הגרמנים הישגים קטנים בשטח, והצליחו להסב אבדות כבדות לקורפוס השישי האמריקאי. אי יכולתן של בעלות הברית לתגבר את הארמייה השביעית המוכה – מאחר שכל העתודות נשלחו לגזרת הארדנים – אפשרו לגרמנים להחזיק ביוזמה ההתקפית. רק ב־[[25 בינואר]], עם הגעתן של תגבורות אמריקאיות מגזרת הארדנים, דעכה המתקפה הגרמנית לחלוטין. הארמייה השביעית ספגה כ־14,000 הרוגים, פצועים ונעדרים במערכה באלזס, ואילו אבדות הגרמנים הסתכמו בכ־23,000{{הערה|Jeffrey Clarke, Robert Ross Smith. '''[http://www.history.army.mil/html/books/007/7-10-1/CMH_Pub_7-10-1.pdf Riviera To The Rhine]''', Center of Military History, 1993. p.527|שמאל=כן}}.
===חיסול הבליטה הגרמנית===
שורה 453:
בתחילת ינואר 1945, החלו בעלות הברית להפעיל לחץ איטי ויציב, כדי לחסל את הבליטה הגרמנית בסדרת מבצעים שנמשכו עד אמצע ינואר. אף שהעוצבות הגרמניות היו מותשות וחשופות לתקיפות אוויריות, הפיקוד העליון של בעלות הברית לא השכיל לנצל זאת כדי לנתק ולכתר את הכוחות הגרמנים בשטח הבליטה. במקום זאת, הסתפקו בעלות הברית בפגיעה בכוחות הנסוגים מהאוויר, ובהשמדה הדרגתית של שריון וכלי רכב ממונעים רבים ככל האפשר. המתקפה של בעלות הברית נתקלה באותם הקשיים בהם נתקלו הגרמנים בשלבי הפתיחה של המתקפה בארדנים. תנאי השטח הקשים ובמזג אוויר סוער הקשו מאוד על תנועת כוחות ממונעים, תנועת השריון הוגבלה למספר כבישים מצומצם, וכתוצאה מכך, לעיתים תכופות נפל עיקר נטל הלחימה על כוחות הרגלים. במהלך המחצית הראשונה של חודש ינואר התקדמו כוחות הברית באיטיות רבה, כפר אחר כפר, בתנאים קשים. במהלך התקדמותם, נתקלו הכוחות במוקשים רבים שהטמינו הגרמנים בנתיבי הנסיגה שלהם. הגרמנים נהדפו בהדרגה לאחור, אך לא גילו סימני התמוטטות, והמשיכו להילחם תוך כדי נסיגתם.
ב־2 בינואר כבש הקורפוס השלישי מהארמייה השלישית האמריקאית את מאנדה סט־אטיין ממערב לבסטון, והיה קרוב לכיתור שלוש דיוויזיות מקורפוס הפאנצר ה־47. למחרת פתחה הארמייה השלישית של פטון במתקפת נגד גדולה בחלק הדרומי של הבליטה באזור בסטון, בעוד הארמייה הראשונה של הודג'ס תוקפת מכיוון צפון את ארמיית הפאנצר השישית בחלק הצפוני של הבליטה במטרה לחבור עם כוחות הארמייה השלישית באזור הופליז{{הערה|Michael Green, Gladys Green. '''Patton and the Battle of the Bulge''', Zenith Press (1999)|שמאל=כן}}. התקדמות הכוחות האמריקאים הייתה איטית ולא עלתה על קילומטר ביום, עקב מזג האוויר הקשה, וההתנגדות הגרמנית העיקשת. בעקבות החשש של הפיקוד הגרמני, שהארמיות האמריקאיות ה־1 וה־3 עומדות לנתק את הבליטה בבסיסה, ולכתר את מרבית כוחותיהן של ארמיות הפאנצר ה־5 וה־6, הסכים היטלר ב־8 בינואר לאשר את נסיגת הכוחות הגרמניים בארדנים לקו הגנה חדש, מספר קילומטרים מזרחה. למחרת הוא השלים לבסוף עם אובדן הסיכוי להשגת ניצחון במערכה הארדנים ואישר את הוצאת דיוויזיות הפאנצר של ארמיית הפאנצר השישית (דיוויזיות הפאנצר אס אס ה־1, 2, 9 ו־12) מהחזית לצורך התאוששות, לקראת העברתם לחזית המזרחית{{הערה|(Samuel W. Mitcham. '''Panzers in Winter – Hitler’s Army and the Battle of the Bulge''', Praeger (2006)}}.
ב־9 בינואר פתח פטון במתקפה גדולה נוספת כנגד ארמיית הפאנצר החמישית, אולם כוחותיו לא השיגו התקדמות רבה בגלל תנאי מזג האוויר, שמנעו קבלת סיוע אווירי. בשבוע השני של חודש ינואר נאלצו אפילו שידורי התעמולה הגרמניים להודות בכישלון במערכה בארדנים. "מערכת החורף", כפי שכונתה בפיהם המתקפה בארדנים, נקראה עתה "מערכת ההגנה"{{הערה|הסטינגס, עמ' 323-322}}.
ברמה הדיפלומטית־אסטרטגית – בראשית ינואר 1945 פנו מנהיגי בעלות הברית המערביות בבקשה לסטלין להקדים את מתקפת החורף הסובייטית, כדי להקל את הלחץ הגרמני על צבאותיהם. סטלין נענה לבקשה והורה לפיקוד הסובייטי להקדים את מועד הפתיחה של המתקפה המתוכננת בפולין ('''[[מבצע ויסלה-אודר|מבצע ויסלה־אודר]]''') בשבועיים, ל־12 בינואר{{הערה|Bergström, Christer. '''The Ardennes 1944-1945: Hitler's Winter Offensive''', Classmate 2014, p.909|שמאל=כן}}. המתקפה הסובייטית החדשה אילצה את הפיקוד הגרמני להעביר במהירות כוחות רבים מהמערב לחזית המזרחית.
אף על פי שהמערכה בארדנים הייתה גמורה בשלב זה, סירב היטלר לאשר פקודת נסיגה כללית לקו זיגפריד. במקום זאת, הוא הורה ב־14 בינואר, בלחצם של רונדשטט ומנטויפל, ליצור קו הגנה מזרחית להופלייז מאחורי נהר סאלם{{הערה|Green, עמ' 149}}. באותו יום החלה ארמיית הפאנצר החמישית לסגת לעבר הופלייז, כשדיוויזיות פאנצר להר והפאנצר השנייה משמשות ככוח מאסף המחפה על הנסיגה{{הערה|Beevor, Antony. '''Ardennes 1944 Hitler’s Last Gamble''', Viking 2015, p.260|שמאל=כן}}. ב־16 בחודש חברו יחידות מהארמייה הראשונה והשלישית של צבא ארצות הברית בהופלייז, ובכך השלימו את הכיבוש מחדש של רוב שטח הבליטה הגרמנית. עם זאת, ההתקדמות האיטית של כוחות בעלות הברית אפשרה למרבית הכוחות הגרמנים בארדנים לסגת בבטחה. בין ה־17 ל־21 בינואר הפסיק פטון זמנית את הפעילות ההתקפית של כוחותיו המותשים, למעט הקורפוס ה־12 באגפו הדרומי, כדי לאפשר להם מנוחה{{הערה|Rickard, עמ' 218}}. הארמייה הראשונה (שהחל ב־18 בחודש הוחזרה תחת פיקוד קבוצת הארמיות ה־12) המשיכה בהתקדמותה צפונה, אולם נתקלה בהתנגדות עיקשת של הקורפוס הגרמני ה־66 באזור סן־וית. ב־22 קיבלו הכוחות הגרמנים לבסוף פקודת נסיגה כללית, ועד ה־25 בחודש השלימו את נסיגתם לקווי ההתחלה של מתקפת הארדנים.
== פשעי מלחמה ==
שורה 471:
להוציא את [[המערכה בנורמנדי]], קרב הבליטה היה הקרב הגדול והיקר ביותר שנערך ב[[החזית המערבית במלחמת העולם השנייה|חזית המערבית]], מנחיתת צבאות בעלות הברית בצרפת ועד לסיום המלחמה באירופה. הוא ארך חמישה שבועות, והשתתפו בו למעלה ממיליון חיילים ואלפי כלי רכב משוריינים משני הצדדים. בהיסטוריה הרשמית האמריקנית נחשב קרב הבליטה לקרב הגדול ביותר והיקר ביותר בתולדות צבא ארצות הברית.
על פי הערכות שונות, כוחות בעלות הברית (בעיקר הצבא האמריקאי) ספגו במהלך המערכה בארדנים בין 80,000 ל־110,000 הרוגים, פצועים, ושבויים/נעדרים, מחציתם במהלך דצמבר 1944. ההיסטוריון הרשמי של צבא ארצות הברית, צ'ארלס מקדונלד (MacDonald), נוקב במספר 80,987 נפגעים, מתוכם 10,276 הרוגים, 23,218 שבויים/נעדרים, ו־47,439 פצועים{{הערה|MacDonald, Charles. '''The Last Offensive: The European Theatre of War''', Center of Military History 1993, p.53|שמאל=כן}}. לפי [[מחלקת ההגנה של ארצות הברית]] אומדן הנפגעים עומד על 89,500, מתוכם כ־19 אלף הרוגים, 47,500 פצועים ו־23,000 נעדרים{{הערה|[http://archive.defense.gov/news/newsarticle.aspx?id=24591 Battle of the Bulge Remembered 60 Years Later, United States Department of Defense]|שמאל=כן}}. לפי דוח של מחלקת הצבא במשרד ההגנה, מספר הנפגעים היה גבוה יותר, ועמד על 108,347, מתוכם 19,246 הרוגים, 62,489 פצועים, ו־26,612 נעדרים{{הערה|[http://cgsc.cdmhost.com/cdm/compoundobject/collection/p4013coll8/id/130 "Army Battle Casualties and Nonbattle Deaths in World War II". Combined Arms Research Library, Department of the Army. 25 June 1953]|שמאל=כן}}. אומדן אבידות רשמי של המערכה בארדנים, שנמסר לאייזנהאואר בפברואר 1945, קבע שאבידות הארמייה האמריקאית הראשונה הסתכמו ב־39,957; הארמייה השלישית ב־35,525; וקורפוס 30 הבריטי ב־1,400{{הערה|Cirillo, Roger, [http://www.history.army.mil/brochures/ardennes/aral.htm Ardennes-Alsace], Office of the Chief of Military History Department of the Army|שמאל=כן}}.
ההערכות ביחס למספר הנפגעים בצד הגרמני נעות בין 80,000 ל־103,000 נפגעים ונעדרים, כולל למעלה מ־10,000 הרוגים. גם אומדני האבידות של ה־[[OKH]] וה־[[OKW]] ביחס למערכה בארדנים אינם זהים, בגלל דרך החישוב השונה; לפי הערכת ה־OKH, הקרב עלה לצבא הגרמני ב־10,749 הרוגים, 34,255 פצועים, ו־22,487 נעדרים, בעוד שה־OKW דיווח על 12,652 הרוגים, 38,600 פצועים, ו־30,582 נעדרים{{הערה|לקריאה נוספת ראה ספרו (בגרמנית) של '''Hermann Jung, '''Die Ardennen- Offensive 1944/45}}. מחקר עדכני שבוצע על ידי חוקרים גרמניים, טוען שמספר האבידות הגרמניות היה נמוך באופן משמעותי מהערכות הקודמות, והסתכם ב־68,000 הרוגים, פצועים ונעדרים{{הערה|Rawson, עמ' 233}}.
שורה 493:
בהיסטוריה הרשמית האמריקנית נחשב קרב הבליטה לקרב הגדול ביותר והיקר ביותר של צבא ארצות הברית. הקרב שהתחולל בעיירה בסטון זכה במהלך המערכה לסיקור תקשורתי נרחב בעיתונות, מאחר שכתבים רבים שהו באזור בדצמבר 1944, ואי לכך הוא הפך במרוצת השנים במידה רבה לסמל המערכה, והיווה השראה לסרטים וספרים רבים. העמידה העיקשת של הכוחות המכותרים בעיירה (בעיקר של הדיוויזיה המוטסת ה־101 שזכתה לפרסום רב בעקבות הקרב), ניסיונות האספקה דרך האוויר, תשובתו המפורסמת של גנרל מקאוליף לדרישת הכניעה הגרמנית, והפעולה המהירה של הארמייה השלישית של פטון, זכו לפרסומים נרחבים בתקשורת ושבו את לב הקהל בארצות הברית. מאידך, קרבות הבלימה הקשים של הכוחות האמריקאיים סביב רכס אלסנבורן וסן־וית, אשר היו בעלי חשיבות מכרעת לא פחות מהקרב בבסטון, ואולי אף יותר, לא זכו לפרסום.
עם זאת, בדצמבר 1944, בעיצומו של הקרב, הצהיר מונטגומרי כי "המגננה בגזרה זו (רכס אלסנבורן) בידי דיוויזיה 99 האמריקנית היא הנועזת ביותר במלחמה כולה". גם הממשלה הבלגית (שהקרב נוהל בשטחה) הוקירה את פעולתה של הדיוויזיה: ב־17 ביוני 1946 היא זכתה לשני ציונים לשבח{{הערה|[http://www.criba.be/fr/stories/detail/the-battle-of-elsenborn---december-44-part-v-236-1 The Battle of Elsenborn – December 44]|שמאל=כן}}.
במהלך המערכה בארדנים שירתו לראשונה בחזית במספרים ניכרים חיילים אפרו־אמריקנים. עד לאותה עת הם הוגבלו בעיקר לתפקידים עורפיים. במערכה לקחו חלק מספר גדודי ארטילריה, שלושה גדודי משחיתי־טנקים וגדוד טנקים אפרו־אמריקנים{{הערה|Beevor, עמ' 269}}.
| |||