ויקיפדיה

הקרב על הבליטה – הבדלי גרסאות

עיון אינטראקטיבי בהיסטוריה
→ העריכה הקודמתהעריכה הבאה ←
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
חזותיקוד ויקי
קידוד קישורים, תיקון כיווניות הערת שוליים
הסרת קישורים עודפים
שורה 296:
*'''336,421 חיילים'''
|}
*[[ארמיית הפאנצר השישית]] בפיקודו של [[יוזף דיטריך]] הוקמה בסוף אוקטובר [[1944]]. היא כללה את [[קורפוס הפאנצר אס אס ה-1|קורפוס הפאנצר אס אס ה־1]], [[קורפוס הפאנצר אס אס ה-2|קורפוס הפאנצר אס אס ה־2]], ו[[הקורפוס ה-67 (ורמאכט)|הקורפוס ה־67]]. הייתה זו הארמייה החזקה והמנוסה ביותר משלוש הארמיות שהשתתפו בקרב. הכוח המוביל שלה היה קורפוס הפאנצר האס אס ה־1, שכלל שתי דיוויזיות עילית מנוסות – [[דיוויזיית האס אס לייבשטנדרטה]] ו[[דיוויזיית פאנצר אס אס היטלריוגנד]] – ושלוש דיוויזיות חי"ר באיכות ירודה. דיוויזיית לייבשטנדרטה אורגנה מחדש כחודשיים לפני המתקפה, וקלטה 3,500 חיילים חדשים, כך שכוחה עמד על 17,988 חיילים{{הערה|Rickard, עמ' 35}}. היא כללה 117 טנקים, כולל 45 טנקי [[טיגר II]] חדישים ו־22 משחיתי טנקים. לדיוויזיית היטלריוגנד שספגה אבדות כבדות במהלך הלחימה בנורמנדי נוספו 2,000 חיילים מחליפים מיחידות הלופטוואפה, אך הם לא היו מאומנים דיים. הדיוויזיה כללה בסך הכל 37 טנקי [[פאנצר סימן 4]], 41 טנקי פנתר, ו־22 משחיתי טנקים [[יאגדפנצר 4]], וסבלה מחסור חמור בנושאי גייסות משוריינים לחרמ"ש שלה: רק 118 היו זמינים במקום תקן רשמי של 522. קורפוס הפאנצר אס אס ה־2 כלל את [[דיוויזיית אס אס דאס רייך]] ו[[דיוויזיית פאנצר אס אס התשיעית]], ו[[הקורפוס ה-67 (ורמאכט)|הקורפוסוהקורפוס ה־67]] כלל שלוש דיוויזיות פולקסגרנדיר (חי"ר).
*[[ארמיית הפאנצר החמישית]] בפיקוד [[האסו פון מנטויפל]] כללה ארבעה קורפוסים: [[קורפוס הפאנצר ה-58|קורפוס הפאנצר ה־58]], [[קורפוס הפאנצר ה-47|קורפוס הפאנצר ה־47]], [[הקורפוס ה-66 (ורמאכט)|הקורפוס ה־66]] ו[[קורפוס הפאנצר ה-39|קורפוס הפאנצר ה־39]]. קורפוס הפאנצר ה־47 היה החזק ביותר בארמייה של מנטויפל, וכלל שתי דיוויזיות פאנצר מנוסות, [[דיוויזיית פאנצר להר]] ו[[דיוויזיית הפאנצר ה-2|דיוויזיית הפאנצר ה־2]]. דיוויזיית '''פאנצר להר''' הייתה יחידת עילית, אולם היא סבלה מאבדות קשות במהלך [[מבצע קוברה]] ובמערכה ב[[לורן]]. ערב המתקפה בארדנים, היא הייתה מתחת לתקן באנשים, בתותחים כבדים ובנגמ"שים, וכללה רק 63 טנקים ו־15 משחיתי טנקים. לאחר פתיחת המתקפה בארדנים היא תוגברה בגדוד משחיתי טנקים כבדים מדגם [[יאגדפנתר]]{{הערה|Rickard, עמ' 36}}. דיוויזיית הפאנצר השנייה נבנתה מחדש בסתיו 1944 לאחר שהושמדה ב[[קרב פאלז|כיס פאלז]]. ערב המתקפה עמד כוחה על 80 אחוז מהתקן הרשמי, והיא כללה 12,680 חיילים, 27 פאנצר 4, 49 פנתר, ו־45 תותחי סער [[שטוג סימן 3]], אולם יחידות התחזוקה שלה היו במצב גרוע. קורפוס הפאנצר ה־58 הורכב מ[[דיוויזיית הפאנצר ה-116|דיוויזיית הפאנצר ה־116]] ו[[דיוויזיית הפולקסגרנדיר ה-560 (ורמאכט)|דיוויזיית הפולקסגרנדיר ה־560]]. דיוויזיית הפאנצר ה־116 הייתה קרובה לתקן הרשמי, וכללה 15,500 אנשים, ומספר רב של קני ארטילריה, אך רק 60 אחוז מכלי הרכב. דיוויזיית פולקסגרנדיר 560 הוקמה באוגוסט 1944 מחיילים ששירתו ביחידות עורפיות של הלופטוואפה ב[[נורווגיה]] וב[[דנמרק]]. היא הייתה בתקן כמעט מלא, אך חייליה חסרו כל ניסיון קרבי. [[הקורפוס ה-66 (ורמאכט)|הקורפוס ה־66]] כלל שתי דיוויזיות פולקסגרנדיר, ואילו [[קורפוס הפאנצר ה-39|קורפוס הפאנצר ה־39]] היה קורפוס פאנצר רק בשמו, וכלל דיוויזיית פולקסגרנדיר אחת בלבד.
*[[הארמייה השביעית (ורמאכט)|הארמייה השביעית]] בפיקוד [[אריך ברנדנברגר]] הורכבה מ[[הקורפוס ה-80 (ורמאכט)|הקורפוס ה־80]] ו[[הקורפוס ה-85 (ורמאכט)|הקורפוס ה־85]], אך כללה רק דיוויזיות חי"ר מוחלשות, עם מעט מאוד כלי רכב משוריינים לסיוע, למרות מחאותיו של ברנדברגר. הקורפוס ה־80 כלל את הדיוויזיה המוצנחת החמישית, שאף שהייתה הגדולה ביותר בארמייה, הייתה בלתי מנוסה, ו[[דיוויזיית הפולקסגרנדיר ה-352 (ורמאכט)|דיוויזיית הפולקסגרנדיר ה־352]] שלחמה בנורמנדי. הקורפוס ה־85 כלל בתוכו את הדיוויזיות ה־212 ו[[דיוויזיית הפולקסגרנדיר ה-276 (ורמאכט)|ה־276]], שתיהן הוכו קשות בחודשים הקודמים ונבנו מחדש. בנוסף לכך, לרשות ברנדברגר עמד [[הקורפוס ה-53 (ורמאכט)|הקורפוס ה־53]] ככוח עתודה.
 
שורה 355:
 
לאחר הפגזת ריכוך קצרה הסתערו הרגלים הגרמנים על עמדות הדיוויזיה ה־99. אולם על אף שהמתקפה הגרמנית הפתיעה לחלוטין את המגנים האמריקנים, ואף על פי שהכוח התוקף נהנה מעדיפות מספרית גדולה, התקדמות הארמייה השישית ביום הראשון למתקפה הייתה איטית מאוד, ולא עלתה על קילומטרים בודדים. הסיבות העיקריות לכך היו האיכות הירודה של עוצבות החי"ר הגרמניות שהשתתפו במתקפה, העובדה שלא ניתן להן סיוע צמוד של שריון (כדי למנוע שחיקה של דיוויזיות הפאנצר במהלך קרב ההבקעה), קרב המגננה העיקש שניהלו היחידות האמריקניות שהגנו על הגזרה, ופקקי תנועה גדולים, שנוצרו מאחורי קו החזית הגרמנית, אשר עיכבו את תנועת טורי השריון הגרמניים. הדיוויזיה ה־99 בסיוע שני גדודים מהדיוויזיה ה־2, שנשלחו לתגבר את מערך ההגנה שלה, הצליחה להחזיק במרבית עמדותיה עד רדת החשיכה.
בגזרת [[הקורפוס ה-67 (ורמאכט)|הקורפוס ה־67]], שנועד לחפות על אגפו הימני של דיטריך במהלך הפריצה מערבה, לא הצליחה דיוויזיית הפולקסגרנדיר ה־326, שתקפה מדרום למונשאו, להשיג התקדמות כלשהי. גם שלוש דיוויזיות החי"ר של [[קורפוס הפאנצר אס אס ה-1|קורפוס הפאנצר אס אס ה־1]] לא הצליחו להשיג התקדמות משמעותית במהלך היום הראשון של המתקפה.
 
במהלך היומיים הבאים (18-17 בדצמבר) ריכזו הגרמנים את המאמץ העיקרי שלהם נגד "הכפרים התאומים", קרינקלט ורוכראת, בניסיון לכבוש אותם ולפתוח את הדרך לרכס אלסנבורן. הקרב על הכפרים ניטש ללא הכרעה עד רדת החשיכה, כששני הצדדים סופגים אבדות כבדות. ב־[[19 בדצמבר]] הורה דיטריך לדיוויזיית הפאנצר אס אס ה־12 לנתק מגע, ולנוע לכיוון דרום־מערב לעבר בוטגנבאך, כדי לאגף משמאל את מערך ההגנה על רכס אלסנבורן ולפתוח את הדרך למאלמדי, אולם השריון הגרמני נבלם שוב על ידי דיוויזיית החי"ר ה־1 המנוסה, שהספיקה לתפוס עמדות באזור זה. ב־[[20 בדצמבר]] חידשה דיוויזיית הפאנצר אס אס ה־12 את התקפתה לעבר בוטגנבאך, ובמקביל תקפה [[דיוויזיית הפאנצרגרנדיר השלישית (ורמאכט)|דיוויזיית הפאנצרגרנדיר ה־3]] (שתגברה את ארמיית הפאנצר השישית) את החלק הצפוני של רכס אלסנבורן, במאמץ לאגף אותו מימין. כל ההתקפות הגרמניות במהלך היום נהדפו באבדות כבדות לתוקפים. ארמיית הפאנצר השישית המשיכה במאמצים להבקיע את החזית האמריקאית באזור רכס אלסנבורן עד [[26 בדצמבר]], אולם כל התקפותיה נהדפו. הפיקוד הגרמני הבין כבר ב־19 בחודש, שהסיכויים להשיג הבקעה בגזרה זו קלושים, ולכן היפנה את [[קורפוס הפאנצר אס אס ה-2|קורפוס הפאנצר אס אס ה־2]] מהארמייה של דיטריך דרומה, כדי לנצל את ההצלחה היחסית, שהושגה בגזרת ארמיית הפאנצר החמישית, ולתגבר את כוחותיו של מנטויפל.
שורה 382:
===המתקפה של ארמיית הפאנצר החמישית===
[[קובץ:Battle of the Bulge 5th.jpg|350px|ממוזער|התקדמות ארמיית הפאנצר החמישית במרכז, 19-16 בדצמבר 1944]]
במרכז חזית המתקפה הגרמנית תקפה ארמיית הפאנצר החמישית, בפיקוד האסו פון מנטויפל, גזרה ברוחב כ־32 ק"מ, עליה הגנו [[הדיוויזיה ה-106 (ארצות הברית)|הדיוויזיה ה־106]] ושני רגימנטים (110 ו־112) מדיוויזיית החי"ר ה־28. הדיוויזיה ה־106 תפסה את הקו פחות משבוע לפני פתיחת המתקפה הגרמנית, והייתה חסרת כל ניסיון קרבי, ואילו הדיוויזיה ה־28 הוצבה בארדנים כדי להתאושש מהלחימה הקשה בה השתתפה ביער הורטגן, לאחר שספגה במהלכה למעלה מ־6,000 אבידות. לכוחותיו של מנטויפל הייתה עדיפות מספרית מכריעה, הן באנשים והן בציוד, על המגנים האמריקאים – הם כללו ארבע דיוויזיות חי"ר ושלוש דיוויזיות פאנצר בדרג הראשון של המתקפה – מול שתי דיוויזיות חי"ר שנפרסו בדלילות. המאמץ המשני של ארמיית הפאנצר ה־5 נועד להתבצע באגפה הימני (הצפוני). [[הקורפוס ה-66 (ורמאכט)|הקורפוס ה־66]] (שכלל את דיוויזיות הפולקסגרנדיר [[דיוויזיית הפולקסגרנדיר ה-18 (ורמאכט)|ה־18]] ו[[דיוויזיית הפולקסגרנדיר ה-62 (ורמאכט)|ה־62]] בסיוע גדוד תותחי סער), נועד לכתר ולהשמיד את הכוחות האמריקאים בבליטת שניי אייפל, ולאחר מכן להשתלט על צומת הדרכים בסן־וית. המאמץ העיקרי של מנטויפל נועד להתבצע דרומה משם. [[קורפוס הפאנצר ה-58|קורפוס הפאנצר ה־58]] ו[[קורפוס הפאנצר ה-47|קורפוס הפאנצר ה־47]] (שכללו סך הכול שלוש דיוויזיות פאנצר – [[דיוויזיית הפאנצר ה-2|ה־2]] [[דיוויזיית הפאנצר ה-116|ה־116]] ו"[[דיוויזיית פאנצר להר|פאנצר להר]]" – ושתי דיוויזיות פולקסגרנדיר – 20 ו־560) נועדו להשתלט על צומת הדרכים החשובה בבסטון, ולאחר מכן לחצות את נהר מז באזור [[נאמור]], ולנוע לכיוון צפון־מערב במגמה לכבוש את בריסל.
 
בגזרת [[הקורפוס ה-66 (ורמאכט)|הקורפוס ה־66]] פתחו הגרמנים בהפגזה ארטילרית על עמדות [[הדיוויזיה ה-106 (ארצות הברית)|הדיוויזיה ה־106]]. ההפגזה לא גרמה נזק רב, אך הצליחה לשבש את התקשורת בין מפקדת הדיוויזיה ה־106 בסן־וית לכוחותיה הקדמיים בשניי אייפל. דיוויזיית הפולקסגרנדיר ה־18 נועדה ללכוד את הכוחות האמריקאים, שהחזיקו בבליטת שניי אייפל, באמצעות איגוף כפול, כאשר שתי הזרועות של תנועת המלקחיים נועדו לחבור באזור שנברג, על נהר אור. דיוויזיית הפולקסגרנדיר ה־62, חסרת הניסיון, נועדה לסייע לזרוע הדרומית של תנועת המלקחיים. ביום הראשון של המתקפה הצליחו הגרמנים להשיג התקדמות מועטה בלבד; בשעות הבוקר המוקדמות של 17 בדצמבר חידשו הגרמנים את המתקפה ועד שעות החשיכה חברו שתי הזרועות של תנועת המלקחיים הגרמנית באזור שנברג, והשלימו את כיתור שני הרגימנטים האמריקאים (ה־422 וה־423) מהדיוויזיה ה־106 שהחזיקו בשניי אייפל.
[[קובץ:St Vith Map Ardennes.svg|שמאל|250px|כיתור הכוחות האמריקאים בבליטת שניי אייפל|ממוזער]]
 
שורה 403:
חוסר יכולתם של הגרמנים להקצות כוחות חזקים מספיק לכיבוש צומת הדרכים החיוני בסן־וית בשלושת הימים הראשונים של המתקפה הגרמנית, נתן לפיקוד האמריקאי זמן מספיק להזרים תגבורות חזקות לאזור, ולארגן מתחם הגנה מסביב לעיר. גנרל ברוס קלארק, מפקד צוות קרב ב' של הדיוויזיה, קיבל לידיו את הפיקוד על הכוחות האמריקאים באזור סן־וית, שכללו את הדיוויזיה המשוריינת ה־7, צוות קרב מהדיוויזיה המשוריינת ה־9{{ביאור|כוח בסדר גודל של חטיבה משוריינת.}}, ורגימנט הרגלים ה־424 של [[הדיוויזיה ה-106 (ארצות הברית)|הדיוויזיה ה־106]], שנותר מחוץ לטבעת הכיתור הגרמנית סביב שניי אייפל. עד לסוף היום אירגן קלארק את כוחותיו במערך הגנה דמוי פרסה, שהגן על המבואות המזרחיים של סן־וית.
 
ההתקפה הגרמנית הראשונה על מתחם ההגנה האמריקאי המאולתר בפאתי סן־וית נערכה כבר בשעות הצהריים של ה־17 בדצמבר, אולם נהדפה בסיוע כוחות החלוץ של הדיוויזיה המשוריינת ה־7, שתיגברו את מערך ההגנה סביב העיירה. במהלך שלושת הימים הבאים (20-18 בדצמבר) ניהלו [[הקורפוס ה-66 (ורמאכט)|הקורפוס ה־66]] ויחידות השריון שסייעו לו שורה של התקפות כושלות במאמץ לכבוש את העיירה. לאחר כניעת הכוחות האמריקאים בכיס שניי אייפל, התפנו דיוויזיות הפולקסגרנדיר 18 ו־62 למתקפה על סן־וית.
המתקפה הגרמנית על העיירה נפתחה לבסוף ב־[[21 בדצמבר]] בשעה 15:00, לאחר הרעשה ארטילרית עזה שנמשכה 45 דקות. כוחות חי"ר גרמניים מהדיוויזיה ה־62 הסתננו בהצלחה דרך פערים בקווים האמריקאיים מדרום לסן־וית, ובמקביל תקף השריון הגרמני את העיירה ממזרח ומצפון־מזרח לאורך הכביש משנברג. בשעה 21:00 הורה מפקד הכוח האמריקאי המגן, ברוס קלארק, לכוחותיו לפנות את העיירה ולהקים קו הגנה מאולתר במרחק קצר ממערב לה. הגרמנים השתלטו על סן־וית, אך פקקי תנועה כבדים, שנוצרו ברחובות העיירה, מנעו מהגרמנים לנצל את הצלחתם לצורך מרדף אחרי האמריקאים הנסוגים. קרב ההשהיה המוצלח שניהלו הכוחות האמריקאים סביב סן־וית, הצליח לעכב את ההתקדמות הגרמנית בגזרה זו במשך חמישה ימים, ולמנוע מהם את השימוש בצירי התנועה החיוניים שעברו דרך העיירה. סן־וית שימשה למעשה כשובר גלים, שתיעל את ההתקדמות הגרמנית, ואילץ את הכוחות הגרמניים לנוע משני עבריה. במהלך שלושת הימים הבאים (24-21 בדצמבר) אילצה ההתקדמות של כוחות שריון גרמניים חזקים (שכללו גם שתי דיוויזיות פאנצר מ[[קורפוס הפאנצר אס אס ה-2|קורפוס הפאנצר אס אס ה־2]], שהועברו תחת פיקודו של מנטויפל), את [[מת'יו רידג'וויי]], מפקד הקורפוס המוטס האמריקאי ה־18 (שקיבל את הפיקוד על הגזרה, כולל על הכוחות שהחזיקו באזור סן־וית, ב־20 בדצמבר) לפנות גם את קו ההגנה החדש שתפסו כוחותיו ממערב לסן־וית, ולסגת לקו הגנה ממערב לנהר סאלם.
 
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/wiki/הקרב_על_הבליטה"