מטרד ליחיד – הבדלי גרסאות

על פי גישת [[הניתוח הכלכלי של המשפט]], נועדו דיני הנזיקין לשמש תחליף להסדר הפרטי אליו צפויים היו להגיע המזיק והניזוק מלכתחילה, לפני התרחשות הנזק לניזוק. הצורך בתחליף להסדר הפרטי נובע מהוצאות העסקה הגבוהות להן חשופים הצדדים, אשר ברוב המקרים אינם מכירים זה את זה טרם נגרם הנזק וקמה העילה לתביעה. ההסדר המשפטי בא לתקן את "כשל השוק" באמצעות כללי אחריות, אשר באים לשקף את המצב כפי שהיו מגיעים אליו הצדדים באופן "פרטי". כללי האחריות מניחים רמת נזק מסוימת, שחריגה ממנה תוביל לקביעה שהנזק, במקרה שלנו המטרד, הוא לא סביר ועל כן יש לפצות את הניזוק. {{ש}}

הדיון צריך להתמקד אפוא ברמת הנזק הנדרשת לשם סיווגה כמטרד הדורש פיצוי. קביעת רמת נזק נמוכה מדי תרתיע את הפועלים בענפי השוק הרלוונטיים לעוולה, כדוגמת ענף הבניה, ועלולה להביא לתוצאה לא אופטימלית, כאשר יזמים ימנעו מביצוע פעולות מתוך שיקולים כלכליים, שייפגעו מהצורך לשלם פיצויים על כל מטרד קטן שיווצר. מאידך, ייתכן ונרצה למנוע את המטרד משום היותו אקט לא מוסרי ולא צודק, ולא להתייחס אליו רק כאל שיקול כלכלי גרידא, במקרה כזה הסכנה לחוסר [[יעילות כלכלית]] אף עולה, כי כל מטרד עלול לסכל פרויקט ענק, אף על פי שעלות הפיצוי בגין המטרד מתגמדת לעומת הרווח הכללי מהפרויקט.{{ש}}

סעיף 74 לפקודת הנזיקין בא להתמודד עם הקושי שנוצר. לשון הסעיף אומרת: {{ציטוטון|"בית המשפט לא יתן ציווי, אם הוא סבור שהפגיעה או הנזק שנגרמו לתובע הם קטנים וניתנים להערכה בכסף ולפיצוי מספיק בתשלום כסף, ומתן ציווי יהיה בו משום התעמרות בנתבע, אך רשאי הוא לפסוק פיצויים"}}. מכאן אנו למדים כי המחוקק זיהה את הסכנה הקיימת בהענקת עדיפות לפן המוסרי של מטרד על פני הפן הכלכלי. עם זאת, בסעיף קיימים שני מושגי שסתום, שבכל אופן מותירים את ההחלטה בידי בית המשפט. לא מצוין בפקודת הנזיקין מהו נזק קטן או איזו תביעה היא בגדר התעמרות בנתבע. וכף אנו חוזרים שוב אל נקודת המוצא, בה בפני השופט עומדת ההכרעה בין הצד המוסרי והצודק של המטרד לבין ההיבט הכלכלי. בפרשת אתא נ' שוורץ, בית המשפט היה בדעה שאימוץ גישה שנוטה לצד הכלכלי, כלומר מתן עדיפות לפיצויים על פני מתן ציווי, יהיה בו משום סיכול של גישת המחוקק שטרח לכלול את המטרד בין אבות הנזיקין והביע בזה את דעתו שגרימת מטרד היא מעשה אסור שיש למנעו.{{ש}}

גישה המתמקדת יותר בפן הכלכלי של המטרד אומצה בפסק-דין אמריקאי בעניין '''בומר''', שם נקבע כי במקרה של פער בין הנזק הכלכלי שייגרם לנתבע ממתן הציווי לבין הנזק הלא-כלכלי שייגרם לתובע מאי-מתן הציווי יש לתת פיצויים במקום ציווי. בפרשת בומר, קבע בית המשפט האמריקאי כי צו המניעה שהוצא כנגד מפעל המלט המזהם יתבטל, אם המפעל ישלם פיצויים לתובע.{{ש}}