הבדלים בין גרסאות בדף "חוות סג'רה"

קישור לערך ראשי במקום לדף הפניה
(קישור לערך ראשי במקום לדף הפניה)
באותה שנה הקימה [[חנה מייזל שוחט]] יחד עם קבוצת בחורות קבוצת עבודה של בחורות במטרה לטפח חלקת אדמה בשטח החווה. הירקות והפרחים שהניבה החלקה תוך זמן קצר הוכיחו כי ביכולתן לגדל גידולים חקלאיים ולהיות פרודוקטיביות וחיוניות למשק.{{הערה|1=[[מוקי צור]], תאיר זבולון ו[[חנינא פורת]], '''כאן על פני האדמה''', ת"א: [[הוצאת הקיבוץ המאוחד]], תשמ"א.}} הניסיון המוצלח של מייזל עם הבחורות בסג'רה עודד אותה להקים את [[חוות העלמות]].
 
החווה הביאה על חברת יק"א הפסדים כספיים אשר גרמו לה למכור את החווה ל[[נטעים (אגודה)|"אגודת נטעים]]". בקיץ 1913 נחתם בראשי פרקים חוזה בין יק"א ואגודת נטעים למכירת 7910 דונם, אשר כמחציתם היו נטועים [[שקד מצוי|שקד]]ים, [[זית]]ים ו[[אקליפטוס]]ים, ביחד עם מבני החווה. נטעים ביקשה להקצות חלק מהשטח להרחבת המושבה ובשאר להקים מטעים שימכרו לרוכשים פרטיים. כבר בסוף שנת 1913 החל לפעול מרכז הנטיעות של נטעים בסג'רה. בתחילת העבודה הועסקו על ידי נטעים 40 פועלים יהודים ועשרה ערבים ובהמשך עלה מספר הפועלים היהודים ל-67 ומספר הפועלים הערבים ל-15. בתחילת 1914 דרשו פועלי העלייה השנייה, בגלל המצב הביטחוני באזור [[הגליל התחתון]] שהאגודה תעסיק יהודים בלבד ובעקבות סירוב האגודה הכריזו על שביתת פועלים. מצד ההנהלה עלו טענות שהפועלים השובתים השחיתו ציוד של החברה, איימו על מנהל החווה ואף הכו את אחד המשגיחים, טענות שהוכחשו על ידי הפועלים{{הערה|יוסף כץ, אברהם רובינשטיין, '''בשבילי התחייה''', אוניברסיטת בר־אילן, 1989, עמוד 65}}. השביתה לא הצליחה לשנות את מדיניות החברה, ולכן רובם עזבו{{הערה|{{דבר|חיים שורר|סג'רה|1962/09/28|00204}}}}.
 
באוקטובר [[1914]] נחתם החוזה הסופי{{הערה|יוסף כץ, [[אברהם רובינשטיין]], '''בשבילי התחייה''', אוניברסיטת בר־אילן, 1989, עמוד 54}}. מטעם נטעים ניהל את המשק המעורב בחווה האגרונום [[אוריה פלדמן]]{{הערה|{{תדהר|3|1268|אוריה פלדמן}}}}. במהלך [[מלחמת העולם הראשונה]] החווה ננטשה.