|
|
|
<br />
<br />
== היסטוריה ==
הפחמן הדו-חמצני, שבעבר נקרא "דו-תחמוצת הפחמן", התגלה על ידי הכימאי ה[[פלנדריה|פלמי]] [[יאן בפטיסט ואן הלמונט]] במאה ה-17. כאשר ואן הלמונט שרף עץ בכלי סגור, הוא גילה כי מסת העשן הייתה קטנה בהרבה ממסת העץ ההתחלתית. הסברו לתופעה היה גז בלתי נראה הנפלט בנוסף לעשן.
מאפייני הפחמן הדו-חמצני נחקרו באופן יסודי יותר בשנת 1750 על ידי הפיזיקאי הסקוטי [[ג'וזף בלאק]]. הוא גילה שכאשר מחממים [[אבן גיר]] עם חומצות, נוצר גז שהוא כינה "אוויר מתוקן".
הוא שם לב שה"אוויר המתוקן" צפוף מאוויר רגיל, ולא ניתן לנשימה או יוצר להבה. כמו כן הוא גילה שכאשר מוכנס לתמיסה מימית של סיד נוצר משקע של סידן פחמתי. הוא השתמש בתופעה זו כהסבר לכך שפחמן דו-חמצני מיוצר בנשימת בעלי חיים ובתסיסת חיידקים.
בשנת 1772 פרסם הכימאי האנגלי [[ג'וזף פריסטלי]] מאמר שכותרתו הייתה "הפריית מים עם אוויר מתוקן" שבו תואר טפטוף של [[חומצה גופרתית]] על גיר כדי לייצר פחמן דו-חמצני ואילוץ הגז להתמוסס בקערת מים ולהתסיס אותם – כך הומצאו מי הסודה.
בשנת 1824 פתח הכימאי הצרפתי [[שארל תילוריה]] [[מכל לחץ]] של פחמן דו-חמצני נוזלי וגילה שהאידוי המהיר של החומר הקפוא יצר "שלג" של CO<sub>2</sub> מוצק הנקרא קרח יבש.
== אפקט החממה ==
|
