פליציה לנגר – הבדלי גרסאות
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
←ביוגרפיה: הרחבה |
←ביוגרפיה: הרחבה |
||
שורה 20:
==ביוגרפיה==
לנגר נולדה בשם '''פליציה עמליה וייט''' בעיר [[טרנוב]] שב[[הרפובליקה הפולנית השנייה|פולין]] בשנת [[1930]], כבת יחידה להורים [[יהדות פולין|יהודים]]. המשפחה הספיקה לברוח ל[[ברית המועצות]] עם פלישת הגרמנים, שם אביה מת ב[[גולאג]]. שאר קרוביה הושמדו על ידי הנאצים. לאחר [[מלחמת העולם השנייה|המלחמה]] שבה לפולין עם אמה. ב-1947 הכירה בקרקוב [[ניצול שואה]] בשם מיצ'יו (Mieciu) לנגר. השניים נישאו ב-1949 ובשנת [[1950]] [[העלייה ההמונית|עלו לישראל]]. ב-1953 נולד בנה מיכאל.
בשנת [[1965]] סיימה לימודי [[משפטים]] בפקולטה למשפטים שב[[האוניברסיטה העברית|אוניברסיטה העברית]] ועבדה תקופה קצרה ב[[משרד עורכי דין]] [[תל אביב|תל אביבי]]. מיד עם תום [[מלחמת ששת הימים]], ונוכח התנגדותה הנחרצת לשלטון הצבאי של ישראל ב[[יהודה ושומרון|גדה המערבית]] וב[[רצועת עזה]], הקימה משרד משל עצמה ב[[ירושלים]] והחלה לייצג פלסטינים, נגדם הוגשו כתבי אישום על עבירות ביטחוניות. [[לאה צמל]] שימשה אצלה כעוזרת משפטית. בדצמבר 1967, במסגרת חברותה ב[[רק"ח]], ניהלה מסע מחאה על גירושו לירדן של פאיק וראד, פעיל קומוניסטי, שנעצר והואשם בפעילות נגד המשטר הצבאי הישראלי.
בשנת [[1973]] ייצגה קבוצה של עשרה צעירים פעילי [[פת"ח]], שנתפסו בלבנון בעת פשיטה של צה"ל. במשפט טענה שלבית הדין הצבאי אין סמכות לשפוט אותם, מפני שהעברות המיוחסות להם בוצעו מחוץ לישראל{{הערה|{{דבר||ביה"ד הצבאי קבע סמכותו לשפוט העצורים מלבנון|1973/07/24|00302}}}}.
בשנת 1977 שללה ממנה הוועדה לאישור סניגורים בבתי-הדין הצבאיים (הפועלת מכוח {{סחפ|חוק השיפוט הצבאי|סעיף 317}}) את הזכות להופיע כ[[סניגור]]ית ב[[בית דין צבאי (ישראל)|בתי דין צבאיים]] (שבהם עומדים לדין חיילים), עקב מגעיה עם גורמי אש"ף וגורמים עוינים אחרים. לנגר עתרה ל[[בג"ץ]] נגד החלטה זו, אך עתירתה נדחתה.{{הערה|בגץ 221/77 פליציה לנגר נגד הוועדה לאישור סניגורים בבתי-הדין הצבאיים, פ"ד לב(1) 182, ניתן ב-22 בנובמבר 1977}} החלטה זו פגעה גם ביכולתה להופיע ב[[בית משפט צבאי (ישראל)|בתי משפט צבאיים]] (שבהם עומדים לדין בעיקר פלסטינים), וגם עתירה שהגישה בעניין זה נדחתה,{{הערה|בגץ 180/77 פליציה לנגר נגד שירות בתי-הסוהר, פ"ד לא(2) 530, ניתן ב-15 באפריל 1977}} אך [[משרד המשפטים]] הבהיר שהיא רשאית להופיע בפני בתי משפט צבאיים.{{הערה|{{דבר||פליציה לנגר יכולה לייצג הצעירה מארה"ב|1977/11/07|00214}}}}▼
ביוני
בשנת 1976, ייצגה את לודווינה יאנסן (Ludvina Janssen), תיירת בת 23 שהגיעה לישראל מ[[הולנד]] ונעצרה בעת הבידוק הביטחוני בשדה התעופה בן גוריון, ב-25 בספטמבר 1976. יאנסן שהייתה פעילת שמאל רדיקלי בהולנד, הואשמה בחבורת בארגון [[החזית העממית לשחרור פלסטין]] ונדונה לשש שנות מאסר. בעירעור שהגישה לנגר טענה שבפועל לא נגרם שום נזק ממעשיה, עונשה הופחת והיא שוחררה ב-1979{{הערה|{{מעריב||לודווינה יאנסן מערערת|1977/04/11|01219}}}}.
▲בשנת 1977 שללה ממנה הוועדה לאישור סניגורים בבתי-הדין הצבאיים (הפועלת מכוח {{סחפ|חוק השיפוט הצבאי|סעיף 317}}) את הזכות להופיע כ[[סניגור]]ית ב[[בית דין צבאי (ישראל)|בתי דין צבאיים]] (שבהם עומדים לדין חיילים), עקב מגעיה עם גורמי אש"ף וגורמים עוינים אחרים. לנגר עתרה ל[[בג"ץ]] נגד החלטה זו, אך עתירתה נדחתה{{הערה|{{דבר||פליציה לנגר פונה לבג"ץ בנושא פסילתה לבתי־דין צבאיים|1977/05/03|00227}}}}.{{הערה|בגץ 221/77 פליציה לנגר נגד הוועדה לאישור סניגורים בבתי-הדין הצבאיים, פ"ד לב(1) 182, ניתן ב-22 בנובמבר 1977}} החלטה זו פגעה גם ביכולתה להופיע ב[[בית משפט צבאי (ישראל)|בתי משפט צבאיים]] (שבהם עומדים לדין בעיקר פלסטינים), וגם עתירה שהגישה בעניין זה נדחתה,{{הערה|בגץ 180/77 פליציה לנגר נגד שירות בתי-הסוהר, פ"ד לא(2) 530, ניתן ב-15 באפריל 1977}} אך [[משרד המשפטים]] הבהיר שהיא רשאית להופיע בפני בתי משפט צבאיים
זכתה לפרסום רב בשנת 1979, כשייצגה בהצלחה את ראש עיריית [[שכם]], [[בסאם אלשכעה]], נגדו הוציאה ישראל צו גירוש לאחר שהואשם בהסתה לפעילות טרור לאחר שהשמיע ביקורת קשה על [[הסכמי קמפ דייוויד]].{{הערה|{{דבר|דני רובינשטיין|שכעה יופיע היום בפני ועדת הערר הצבאית|1979/11/28|00107}}}} זמן לא רב לאחר ש[[בית המשפט העליון]] ביטל, לבקשתה, את צו הגירוש לשכעה, התנקשו בחייו אנשי [[המחתרת היהודית]], והותירו אותו ב[[כסא גלגלים]] כשרגליו קטועות. במשך שנים שימשה כסגנית הנשיא של "הליגה הישראלית לזכויות אדם" (בראשה עמד פרופסור [[ישראל שחק]]).
ייצגה גם פלסטינים נוספים שנגדם הוצא צו גירוש,{{הערה|{{מעריב||5 מחבלים ומסיתי גורשו ביום ו' ללבנון|1975/03/02|01201}};{{ש}}{{מעריב|דליה מזורי|שלושת המגורשים הגישו לבג"ץ 'תצהיר הומניטרי' על תביעותיהם|1980/07/13|01314}}}}, בין השאר את [[ג'יבריל רג'וב]] שעתר נגד גרושו ל[[לבנון]] ב-1988{{הערה|{{מעריב|אבינועם בר יוסף|עו"ד פליציה לנגר: שלושה מהמגורשים שובתים רעב|1988/01/05|00403}}}}, ופלסטינים שעתרו נגד הכרזת אדמות, שהם טענו לבעלות עליהן, כ[[אדמות מדינה]].{{הערה|{{דבר||16 ערבים מהגדה עתרו לבג"ץ נגד תפיסת אדמותיהם|1981/05/18|00307}}}}
בסוף שנות ה-80 ייצגה את נאשמי "[[דרך הניצוץ]]" - ישראלים שהורשעו בקשר עם אנשי "[[החזית הדמוקרטית לשחרור פלסטין]]".{{הערה|[http://heb.daam.org.il/%D7%94%D7%99%D7%90-%D7%94%D7%99%D7%99%D7%AA%D7%94-%D7%A9%D7%9D-%D7%91%D7%A9%D7%91%D7%99%D7%9C%D7%A0%D7%95/ היא הייתה שם בשבילנו], באתר "[[דעם]]"}} בשנת [[1990]], לאחר 23 שנים שבהן ייצגה פלסטינים, סגרה לנגר את משרד עורכי הדין והיגרה עם בעלה לטיבינגן שבגרמניה, שם התגורר בנה. היא קיבלה משרת הוראה ב[[אוניברסיטת טיבינגן]], ומאז התגוררה שם. בראיון ל"[[וושינגטון פוסט]]" אמרה שהרגישה שאינה יכולה להמשיך ולשמש עלה תאנה של מערכת המשפט בישראל. בגרמניה המשיכה לכתוב ספרים ולעסוק ב[[הסכסוך הישראלי-פלסטיני|סכסוך הישראלי-פלסטיני]]. ב-[[2008]] קיבלה אזרחות גרמנית.
| |||