שלמה בר-שביט – הבדלי גרסאות

 

כשהיה בן 4 הוריו התגרשו והחליטו שהילד לא יגדל אצל אף אחד מהם. בתור ילד בודד הוא עבר בין 13 מוסדות ו[[קיבוץ|קיבוצים]] בישראל (בהם [[משמר העמק]], [[גבעת ברנר]] ועוד) עד שבגר.

בנערותו הגיע למוסד החינוכי "השומריה" במשמר העמק, שם הצטיין בריצה למרחקים קצרים{{הערה|{{על המשמר||אתלטיקה קלה|1946/07/07|00302}}}}. ה[[סרט תיעודי|סרט התיעודי]] "יתום עם הורים" שהופק בשנת [[2004]] מביא את סיפור ילדותו הקשה.

בגיל תשע הזדמן במקרה להשתתפות בהצגה במוסד הנוער בו למד, ובפעם הראשונה חווה את החוויה והחליט כי הוא רוצה להיות שחקן.

 

בקיץ [[1946]] נסע ל[[תל אביב]] על מנת להשתתף ב[[מבחן בד|אודישנים]] למחזור השני בבית הספר הדרמטי של [[הבימה]]". לאודישנים היה עליו להכין קטע קומי וקטע דרמטי. בין השופטים באודישן ישבו בכירי תיאטרון הבימה, שהחליטו פה אחד לקבלו. בר-שביט הצטרף לסטודיו הדרמטי של הבימה בהדרכת [[צבי פרידלנד]] ושיחק לצד צעירי התיאטרון.

 

בר-שביט שכר במשותף חדר עם [[שמואל סגל (שחקן)|שמוליק סגל]] ברחוב גורדון 36 בדירת צ'מרינסקי. השניים היו אורחים קבועים בקפה "[[כסית]]" באותה עת. בר-שביט טוען ש"כסית" הייתה לו לבית שני."{{הערה|https://www.makorrishon.co.il/nrg/online/54/ART1/951/542.html}}

בפברואר 1949 גילם את בן הקיבוץ, דני, בהצגה "[[בערבות הנגב]]", [[מחזה]] על [[מלחמת השחרור]] מאת [[יגאל מוסינזון]], שבו ניתנו בפעם הראשונה לצעירי התיאטרון תפקידים מרכזיים.

משחקו זכה לביקורות מעורבות. [[עזרא זוסמן]] כתב עליו: "היה צלול ויפה ונגע ללבנו"{{הערה|{{דבר|עזרא זוסמן|"בערבות הנגב" ב"הבימה"|1949/02/25|00501}}}} וב[[קול העם]] נכתב: "שחקן צעיר זה שהכרנוהו עד עתה רק מתפקידים שניים במעלה, גילה הפעם כשרון רב. אמנם לא קשה לאדם צעיר בימנו לשחק את עצמו, אולם כאן דווקא אורבת הסכנה של חריגה מן המסגרת, אך הוא נשאר מרוסן וטבעי כאילו לא היה כלל על הבמה."{{הערה|{{קול העם||בערבות הנגב|1949/02/25|00501}}}}. לעומת זאת, [[שושנה שרירא]] כתבה: "ש. בר־שביט עדיין איננו נותן במשחקו את בן־הקיבוץ המקריב את חייו בפשטות, מבלי לשאול ומבלי להסס, כאילו טבע שני הוא לו. הוא חיוור אף כי פשטותו נעימה מלכתחילה עד הסוף והוא נזהר מאפקטים כל שהם. אולם עדייו אין במשחקו כדי לגלם דמות (דמות שקשה כנראה אף למחבר לפסלה כראוי)"{{הערה|{{הבוקר|שושנה שרירא|"בערבות הנגב" ב"הבימה"|1949/02/25|00501}}}}.

בתחילת [[1952]] שיחק את אחד המשרתים ב[[אילוף הסוררת]]. רנה טרלר כתבה על משחקו בהצגה בעיתון "[[חרות (עיתון)|חרות]]": "שלמה בר־שביט, ליצני, תוחב אפו לכל מקום, מלא תנועה — מבשר את טיפוס המשרתים מסוגו של פיגארו: הוא שחקן איטלגנטי, מלא יזמה וחוש הסגנון." ד"ר [[חיים גמזו]] ב"[[הארץ]]" פחות אהב את משחקו וכתב: "בר שביט אף הוא שחקן צעיר ומוכשר, אך אין ידו משגת ... למרות פרקודיו, היפוכיו, פיזוזיו וכרכוריו. יש במשחקו משהו "משונן" והוא חסר את החופש המוחלט ואת הווירטואוזיות הנדרשים מאת שחקן ..."{{הערה|{{הארץ1||אילוף הסוררת בהבימה|1952/03/21|00307}}}}.

 

 

בין השנים [[1958]]–[[1960]] היה חבר בהנהלת התיאטרון. בשנים [[1977]]–[[1978]] שימש גם כמנהל האמנותי שלו.