פאנק (Punk) – הבדלי גרסאות

אחד מסממניה של תת-תרבות הפאנק הוא ההאזנה לשירי סוגה מוזיקלית רועשת ואגרסיבית אשר זכתה לכינוי [[פאנק רוק]]. מרבית להקות הפאנק רוק עשו שימוש בגיטרות עם [[דיסטורשן (מוזיקה)|דיסטורשן]] ותופים רועשים אשר הושפעו רבות מלהקות ה[[גלאם רוק]] של [[שנות השבעים]] (להקות ואמנים דוגמת ה[[ניו יורק דולס]], [[דייוויד בואי]], [[טי רקס (להקה)|טי רקס]]) ומלהקות ה[[גראז' רוק]] של אמצע שנות השישים (הסוניקס, הסידס, הטראשמן). כמו כן גם מה[[פרוטו פאנק]] שפעל בסוף שנות השישים ותחילת השבעים (כינוי שניתן לאחר צמיחת הפאנק ללהקות רוק קודמות שהכילו מרכיבי פאנק, דוגמת [[הסטוג'ס]], [[הוולווט אנדרגראונד]], [[MC5]]). תתי תרבויות פאנק שונות נטו לייחד את עצמם באמצעות סגנון פאנק רוק ייחודי להם. חברי להקות הפאנק מנגנים לרוב ב[[כלי נגינה|כלי הנגינה]] הקלאסיים של הרוק: [[גיטרה בס]], [[גיטרה חשמלית]] ו[[מערכת תופים]]; המוזיקה באה כמתקפת נגד לשלל סגנונות הרוק האמריקאיים של תחילת-אמצע שנות השבעים, שגישתם, הפקתם, ודרך יצירתם נטו למורכבות ותחכום מוזיקלי, ולזמן ארוך של שירים. הרוק של אמצע שנות השבעים היה נקי ומעודן, והפאנק במידה החזיר את הפרימאליות, הפשטות, והעוצמה שהיו חלק מהרוקנרול של שני עשורים לפני כן, ז'אנר שכמעט ולא היה קיים באמצע שנות השבעים. להקות הפאנק האמריקאיות ובראשיתם הראמונס עשו בדיוק את ההפך מלהקת הרוק הקלאסי הממוצעת של 1975', שירים קצרים, מהירים, רועשים ומלוכלכים (מהבחינה הלירית). הפאנק החל לצבור תאוצה בניו יורק, הועתק ללונדון בזכות הופעה היסטורית של הראמונס, והחל לפרוח במקביל בלוס אנג'לס, וושינגטון, קליבלנד ושאר ערים אמריקאיות, ב-1978 היו מעט מאוד ערים גדולות שהפאנק לא הגיע אליהם.