בכור בהמה טהורה – הבדלי גרסאות

הציווי הראשון הוא ב[[ספר שמות]] (יג, יא-טו), עם [[יציאת ישראל ממצרים]], ושם מדגישה התורה את מטרת המצווה – זכר ליציאת מצרים:

במקום אחר, בפרשת מתנות הכהונה ([[ספר במדבר]] יח, טו-יח) מתארת התורה את המצווה מצדו של הכהן, המקבל את בכור הבהמה כאחד ממתנות הכהונה שלו:

מצוות בכור בהמה טהורה, היא מהמצוות שהתורה מנמקת את טעמם באופן מפורש – זכר ל[[יציאת מצרים]], ובפרט זכר ל[[מכת בכורות]] (שמות יג, יד-טו). כל בכורי מצרים - באדם ובבהמה - מתו, בעוד שלבכורי ישראל לא אירע דבר, ולפיכך הם חייבים להיות קודש לה', ובכור בהמה טהורה שהוא ראוי לקורבן – יקרב על המזבח.

עם זאת, המפרשים נימקו את המצווה ופרטיה באופנים נוספים. בעל [[ספר החינוך]] (מצווה ט) מסביר, שהמצווה באה לחנך את האדם להכרה ש"הכל שלו (=של האל), ואין לו לאדם דבר בעולם רק מה שיחלק לו ה' בחסדיו", ולכן כשבהמתו מולדה את ולדה הראשון, הוא מיד מוציאו מרשותו ומעבירו לרשות בוראו. ה[[רמב"ם]] ([[מורה נבוכים]] ג, לז) מסביר שמצוות בכור בהמה חלה רק על בהמות טהורות וחמורים משום "שאלה הם בעלי החיים הביתיים שמגדלים אותם והם נמצאים ברוב המקומות, ובפרט ב[[ארץ ישראל]]...".

גם [[כהן|כהנים]] ו[[לוי (יהדות)|לויים]] מצווים בהפרשת בכור בהמה טהורה, אלא שכהן שמפריש בכור בהמה אינו צריך לתת אותו לכהן אחר, אלא הוא רשאי להקריבו ולאוכלו בעצמו (משנה מסכת בכורות ב, א; רמב"ם הלכות בכורות א, ז).

קדושת בכור בהמה נוהגת גם בחוץ לארץ, אולם אין מביאים בכור מחוץ לארץ להקרבה במקדש, אלא משאירים אותו במקומו עד שיהיה בו מום, וייאכל בחוץ לארץ. אם הביאו בכל זאת בכור מחוץ לארץ - נחלקו תנאים האם מקבלים אותו להקרבה או לא, ולהלכה נפסק שאין מקריבים אותו. ([[תלמוד בבלי]] [[מסכת תמורה]] כא, א; [[רמב"ם]] הלכות בכורות א, ה)

הבכור קדוש משעת לידתו, אך לדעת חלק מהתנאים יש בכל זאת מצווה להקדיש אותו לקרבן באמירה: "הרי זה קודש". מנגד, סובר התנא [[רבי ישמעאל]] שאין צורך בהקדשה זו (תלמוד בבלי [[מסכת ערכין]] כט, א). גם ה[[ראשונים]] נחלקו כיצד לפסוק בשאלה זו: לדעת הרמב"ם (הלכות בכורות א, ד) יש מצווה להקדיש את הבכור, בעוד שלדעת [[רבנו אשר]] (מובא ב[[הטור|טור]] יורה דעה סימן ש"ו) – אין צורך בכך.

הבעלים של הבכור חייב לגדל את הבכור לאחר לידתו במשך שלושים יום בבהמה דקה ([[צאן]]) או במשך חמישים יום בבהמה גסה ([[בקר]]), ורק לאחר מכן לתת אותו לכהן, כדי שלא להטריח את הכהן לטפל בבכור עד שיגדל (משנה בכורות ד, א. [[רבי יוסי]] שם חולק וסובר שהבעלים חייבים לטפל בבהמה דקה במשך שלושה חודשים).

הכהן צריך להקריב את הבכור בתוך השנה הראשונה ללידתו, ולא לעכב אותו מעבר לשנה זו, כפי שנאמר (דברים טו, כ):"לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ תֹאכֲלֶנּוּ שָׁנָה בְשָׁנָה" (משנה בכורות ד, א). השנה מתחילה מהיום השמיני ללידתו של הבכור, כיון שרק מיום זה הוא ראוי להקרבה (ראה [[ספר ויקרא]] כב, כז).{{הערה|[[רמב"ם]] הלכות בכורות א, ח, על פי דברי [[רב אחא בר יעקב]] בבבלי ראש השנה ו, ב.}}

בכור בעל מום אסור בהקרבה, ולפיכך אין בו קדושה של קורבן, אך הוא ניתן לכהן, והוא רשאי לאכול את בשרו כבשר "חולין" שאין בהם קדושה. הבכור בעל המום נחשב רכושו של הכהן, ולפיכך הוא רשאי לתת למי שאינו כהן לאכול ממנו, ואף למוכרו (עם זאת, יש הגבלה מסוימת לגבי אופן המכירה – אסור למכור את הבכור בשוק הבשר, בשל הקדושה החלקית שיש בו, אלא הוא נמכר בביתו של הכהן. מסיבה זו אסור גם לשקול את בשר הבכור כפי שרגילים לנהוג במכירת בשר). כמו כן, גם אדם טמא רשאי לאכול את בשר הבכור, ככתוב: (דברים טו, כא-כב): "וְכִי יִהְיֶה בוֹ מוּם פִּסֵּחַ אוֹ עִוֵּר כֹּל מוּם רָע - לֹא תִזְבָּחֶנּוּ לַה' אֱלֹהֶיךָ. בִּשְׁעָרֶיךָ תֹּאכֲלֶנּוּ הַטָּמֵא וְהַטָּהוֹר יַחְדָּו".

למרות שבכור בעל מום אינו קורבן, אסור לעשות בו מלאכה או לגזוז את צמרו או את שערותיו (דברים טו, יט). עם זאת, מותר לתלוש כמה שערות כדי לפנות מקום לסכין השחיטה, או כדי שמומחה יוכל לראות טוב יותר את המום (משנה בכורות ג, ג).