כתיב עברי – הבדלי גרסאות
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
Matanyabot (שיחה | תרומות) מ בוט החלפות: לעיתים |
←בעברית הקלאסית: רווח אחרי פסיק, replaced: ו,י ← ו, י (4) |
||
שורה 8:
צורת כתיבה זו נמצאה בכתובות עתיקות שנמצאו, כגון [[לוח גזר]], [[כתובת השילוח]] ו[[מכתבי לכיש]]. דוגמה מעניינת לכך נמצאת במטבע הישראלי בן זמננו של [[שקל חדש]] אחד. בגב מטבע זה מופיע כיתוב ממטבע עתיק בו נכתבה המילה '''יהודה''' ב[[כתב עברי עתיק]], אולם המילה כתובה באמצעות שלושה עיצורים כך: '''יהד'''.
צורת כתיבה זו הייתה מסובכת עבור הקורא, שהיה נדרש למאמץ גדול כדי לדעת כיצד בדיוק לקרוא את המילים שהיו מולו. ולכן כבר בדורות קדומים החלו להשתמש בארבע ה[[אות]]יות [[א]][[ה]][[ו]]"[[י]] גם כסימנים לתנועות מסוימות. אותיות אלה שימשו בעבר (ועודן משמשות) כעיצורים, אולם ככל הנראה חל בשלב מסוים תהליך שבו מבטאן של אותיות אלו היטשטש בתנאים ידועים (כגון במקרים של [[כיווץ דיפתונג]]) בדיבור. בכתיבה הן נשארו והחלו לקרוא אותן כאימות קריאה. למשל, ככל הנראה נהגתה בעבר המילה יוֹם כ-[yawm], ולאחר שהדיפתונג [aw] התכווץ והפך לתנועת o, נשארה האות ו לשמש כאם קריאה עבור תנועת o. משערים שהתהליך חל קודם באותיות ו, י ורק בשלב מאוחר יותר באותיות א, ה, ומשום כך האותיות ו, י משמשות כל אחת כאם קריאה לתנועה ספציפית, והאותיות א, ה משמשות כאם תנועה לתנועות רבות (הרבה, שלמה, מלכה; ראשון, ראשית, ראש). המצב שנוצר הוא מצב שבו הכתיב לא משקף במדויק את הקריאה אלא את האופן שבו נקראה המילה בתקופה קדומה; כתיב כזה מכונה "כתיב היסטורי".
ב[[תקופת בית שני|ימי בית שני]] התרחב השימוש באימות הקריאה (אהו"י), ובתקופה זו הרבו להשתמש בכתיב המלא. בתעודות מימי בית שני, כמו [[המגילות הגנוזות]] או [[איגרות בר כוכבא]], מוצאים לפעמים צורת כתיב שנקראת כתיב מלא שבמלא. בצורה זו הוכנסו אימות קריאה גם במקומות בהן אנו לא נוהגים להכניס אימות קריאה בימינו. ניתן למצוא מילים כמו '''לוא''' (=לא), '''כיא''' (=כי), ו'''בקוראכה''' (=בקראך).
| |||