הנבואה הקלאסית בישראל – הבדלי גרסאות
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
מ Cat-a-lot: הסרה מקטגוריה:פרטים בתנ"ך using Cat-a-lot |
רווח אחרי פסיק, replaced: י,ה ← י, ה (14) |
||
שורה 13:
הגורם השני לעליית הנבואה היה התגברות התסכול בקרב כל שכבות העם מאי-התגשמות התקוות והציפיות המדיניות לשבת בשלום ובנחת בארץ לנוכח מצבו המדיני המתדרדר של העם. הנבואה הקלאסית צמחה באמצע המאה ה-8 בעת ובעונה אחת עם עליית [[האימפריה האשורית]], ואין הדבר מקרה. במאה הזו למד עם ישראל להכיר מקרוב את כוחו ואימתו של האימפריאליזם האשורי של [[תיגלת-פלאסר ג']] ויורשיו - מלכי בית [[סרגון השני|סרגון]], שבלע את העמים הקטנים ושׂם קץ לתקוותיהם ושאיפותיהם. האומות הקטנות שנאבקו עד עתה זו עם זו על מקומן ומעמדן, ניצבו עתה חסרות אונים מול המעצמה האדירה, האריה משמיד העמים{{הערה|1=ראו ירמיהו ד, ז}}. עד עתה נאבק עם ישראל, כמו עמים אחרים, לא רק על קיומו, כי אם גם על ביצור גאונו ושאיפותיו הלאומיות. ואילו מעתה ואילך, עם התעצמותה של האימפריה האשורית, העולם כולו נתון היה תחת המגף של אימפריה אחת שהניסיון לנצחה נראה אווילי, השיקולים הלאומיים לא היו קיימים עוד, וגורל משותף נשקף לכל עמי העולם. שינויים אלו, והתסכול המדיני שנוצר בעם מאי-התגשמות התקוות והציפיות הלאומיות, הם המהווים אחד משני הגורמים להופעת הנבואה הקלאסית.
הנביאים הגדולים צצו ועלו בשעות גורליות לעם ישראל ולעולם כולו. עמוס ניבא ערב עלייתו של תיגלת-פלאסר ג'; [[ישעיהו]] ניבא בעת שיאה של האימפריה האשורית, תקופת המלכים מבית סרגון; [[ירמיהו]] התחיל לנבא בתקופת עלייתה של [[האימפריה הבבלית]], ואילו [[ישעיהו השני]] בתקופת עלייתה של [[האימפריה הפרסית]]. ישעיהו פיתח את הרעיון של אשור כמטה זעמו של האל{{הערה|1=ישעיהו י, ה}}; ירמיהו הרחיק לכת וקרא לנבוכדנאצר: "נְבוּכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ-בָּבֶל עַבְדִּי"{{הערה|1=יר' כה, ט; כז, ו}}, ואילו ישעיהו השני הרהיב עוז לקרוא לכורש "משיח ה'"{{הערה|1=ישעיהו מה, א}}.
המציאות הפוליטית-החדשה הזו הציגה בפני הנביאים הקלאסיים שאלה [[תאולוגיה|תאולוגית]] חמורה: הכיצד הפקיר ה' לא רק את עמו אלא את העולם כולו ואיפשר לעם כמו אשור להשתלט על העולם? כיצד יש להסביר את התהפוכות המדיניות הגלובליות הללו - תחילה עלייתה של האימפריה האשורית, אחריה - עליית האימפריה הבבלית, ולבסוף - עליית האימפריה הפרסית? כללית, הנביאים הקלאסיים נתנו תשובה אחת לכך: זוהי הדרך בה מעניש ה' לא רק את עמו אלא גם את העמים האחרים על חטאיהם. אך מעבר לעקרון כללי זה קיימים הבדלים בפרשנות הנביאים הקלאסיים לתופעה זו.
שורה 38:
ישעיהו רוקן את תולדות העמים מכל משמעות עצמית בהעלותו את ישראל לציר ההיסטוריה. רק היחס בין ישראל לאלוהיו עשוי להסביר את עלייתה וירידתה של ממלכת אשור, שאינה אלא "מטה זעם" בידי אלוהים המעניש את עמו; היא עתידה להיענש על התכחשותה לשליחות זו. ועוד, ישעיהו קבע בחזון אחרית הימים תכלית אוניברסלית להיסטוריה האנושית, אלא שלא אמר דבר על זמן הגאולה ועל האירועים שיתרחשו עד בואה.
ירמיהו הרחיב את ההתבוננות בהיסטוריה העולמית. בנבואה משנת ארבע למלכות יהויקים (605 לפנה"ס) הוא הכריז מפורשות, כי מלך בבל עתיד לעלות על יהודה ולהחריבה. בבל מצטיירת בדמות דיוקנה של אשור: היא מעין מטה זעם בידי האלוהים הנפרע מעמו החוטא{{הערה|1=ירמיהו כה, א-יא}}. כעבור שבעים שנה יפקוד ה' גם את עוונה וישימה לשממות עולם. בנבואה אחרת, משנת ארבע לממלכת צדקיהו (שנת 594 לפנה"ס{{הערה|1=ירמיהו כז, א; פסוק זה משובש ויש לתקן ולגרוס בהקבלה לירמיהו כח, א: "בשנה הרביעית לממלכת צדקיהו"}},), מתוארת בבל כממלכה בונה אשר נועדה בידי אלוהים להטיל את עולה על העמים{{הערה|1=יר' כז, א-יא}}. על יהודה להיכנע לעול זה, כי כך רצון האלוהים. הנבואה הראשונה מעלה את יהודה למרכז ההיסטוריה, בכך שהיא מנמקת את עלייתה של בבל בחטא העם; ניכרת כאן עדיין השפעתו של ישעיהו. ואילו נקודת המוצא של הנבואה השנייה היא ההיסטוריה העולמית; על ישראל להשתלב בתוכניתו של אדון ההיסטוריה שעלה ברצונו להקים ממלכת עולם, המטילה את עולה על כל העמים, ואפילו על "חית השדה" (ירמיהו כז, א-יא): "אָנֹכִי עָשִׂיתִי אֶת-הָאָרֶץ [...] וּנְתַתִּיהָ לַאֲשֶׁר יָשַׁר בְּעֵינָי" (שם, ה). אם כי אף היא בבוא זמנה תרד מגדולתה: "עַד בֹּא-עֵת אַרְצוֹ גַּם-הוּא וְעָבְדוּ בוֹ גּוֹיִם רַבִּים וּמְלָכִים גְּדֹלִים" (שם, ז).
מתוך הנבואה הסתומה שבפרק כז עולה נימה חדשה: משתמע מכאן לראשונה הרעיון של ממלכת עולם הקמה בגזרת אלוהים. שתיקתו של הנביא בדבר טעמן וצידוקן של שבעים שנות השיעבוד נותנת מקום לפירוש דטרמיניסטי של השקפתו ההיסטורית, אם כי ביתר נבואותיו נוקט ירמיהו בלשון שכר ועונש, וזאת לרבות משא בבל, פרקים נ-נא. מכל מקום הרעיון של [[ספר דניאל]]{{הערה|1=פרקים ד, ז}} בדבר [[ארבע המלכויות|ארבע ממלכות עולמיות]], הקמות בזו אחר זו בגזירת אלוהים קדומה, נראה כהמשך ופיתוח של דברי ירמיהו מתוך שהחוזה המאוחר פירש את דברי הנביא במונחים [[דטרמיניזם|דטרמיניסטיים]]{{הערה|1=השוו דניאל ב, לז-לח לירמיהו כז, ו}} והרחיב אותם על ההיסטוריה העולמית כולה.
שורה 62:
רמז יחיד לתקווה אסכטולוגית נמצא אצלו רק בסיום ספר עמוס{{הערה|1=ט, יא-טו}}, משום ששם הוא מדבר על "סֻכַּת דָּוִיד הַנֹּפֶלֶת" (פס' יא), וזאת בימי ירבעם בן-יואש מלך ישראל, ובימי עוזיהו מלך יהודה, תקופה של התעצמות מדינית. מרבית החוקרים (להוציא את סגל וקויפמן) רואים בפסוקים אלו תוספת מאוחרת מהתקופה שלאחר ה[[חורבן בית ראשון|חורבן]], זאת בהנחה שלא ניתן להבין מליצה זו כמכוונת לאיחוד ממלכות יהודה וישראל.
====הושע====
[[הושע הנביא|הושע]], ממקד את ביקורתו על ההיבטים הדתיים: [[עבודת אלילים|עבודת האלילים]] ה[[כנען|כנעניים]] הקשורים בפריצות מינית בממלכת ישראל{{הערה|1=הושע ב, ד ואילך; ד, יא-טו; ה, א-ד; ועוד}}, שם ככל הנראה חי הנביא. העתיד האסכטולוגי מצטייר אצל הושע כהחזרת העם אל האל ביוזמתו וכריתת ברית נישואין בינו לבין העם, או של תשובת-חרטה ומחילת עוונות. בין ההווה לבין העתיד האידיאלי חוצצת תקופת היטהרות אשר זמנה לא נקבע, תקופה בה יוציא האל את עם ישראל מארץ זרועה ויחזירו למדבר על מנת לטהרו. אך כאשר לבסוף יוחזר העם ותוכרת ברית הנישואין בינו לבין האל, יהיה כרוך הדבר באיחוד יהודה וישראל, ולא עוד אלא שברית זו תקיף את עוף השמים ואת רמש האדמה, ואת כל היקום{{הערה|1=שם, פרק ב, פסוקים ב, יז, כ, כג-כה}}.
====ישעיהו====
ישעיהו שהחל להתנבא ככל הנראה עוד בימי [[עוזיהו מלך יהודה|עוזיהו]], הלך בתחילה בעקבותיו של עמוס והוקיע את השחיתות של חברת השפע בימיו, תוך שהוא תופס את יום ה' כהרס התרבות העירונית המושחתת של מלכות יהודה; מטרת אסונות יום ה' לפי ישעיהו היא לשבור את גאוות האדם{{הערה|1=ב, ה – ד, א; פרק ה ועוד}}. מפורענויות יום ה' תישאר רק השארית הקדושה: {{ציטוט|מרכאות=כן|תוכן=וְהָיָה הַנִּשְׁאָר בְּצִיּוֹן וְהַנּוֹתָר בִּירוּשָׁלִַם קָדוֹשׁ יֵאָמֶר לוֹ כָּל-הַכָּתוּב לַחַיִּים בִּירוּשָׁלִָם:|מקור=ישעיהו ד, ג}}
מתוך החורבן תקום שארית קדושה של עַם עניים ואביונים{{הערה|1=פרק ד פסוק ג; פרק יד פסוקים ל, לב; פרק כט פסוק יט}}, אשר ימצא מחסה ומקלט אצל "קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל". עם חורבן [[חקלאות]] הקרקע הוא יעסוק במרעה [[צאן]] ו[[בקר]]{{הערה|1=יד, ל}}.
אולם, כתוצאה ממעורבותו העמוקה של ישעיהו במאורעות הפוליטיים של תקופתו התווסף לחזונו האסכטולוגי ממד היסטורי-מדיני לצד הממד החברתי-מוסרי. הניסיונות ההיסטוריים הקשים מימי [[אחז]] עד ימי חזקיהו, שכנעוהו בהדרגה כי האסונות שהתרגשו ובאו על ישראל בימיו מילאו כבר את סאת הפורענות, עד שהוא חוזה בימי [[מצור סנחריב]] את התשועה, אלא שהוא מבחין בין הישועה המיידית יותר לבין התגשמות האידיאל.
שורה 72:
תקופת נבואתו של ישעיהו עמדה בסימן אירועים מדיניים חמורים שאיימו על יהודה. ב-[[735 לפנה"ס]] הטילו [[פקח מלך ישראל]] ו[[רצין מלך ארם]] מצור על ירושלים. בתגובה לכך, ובניגוד לעצת הנביא פנה אחז אל תיגלת-פלאסר בבקשת עזרה תוך הצהרה על נכונותו להשתעבד, ובעקבות זאת בא המסע האשורי בשנים 732–733 בעקבותיו הפכו [[דמשק]], [[עבר הירדן המזרחי|עבר-הירדן]] ו[[הגליל]] ל[[פחווה|פחוות]] אשוריות. בשנת 722 נכבשה שומרון ונחרבה ממלכת ישראל. בשנים 720 ו-711–713 פרצו שתי מרידות אנטי-אשוריות ובמהלך דיכויין בידי האשורים נכבשו עזה (720) ואשדוד. אך שיאן של אירועים אלו היה במצור שהטיל [[סנחריב]] על ירושלים (701).
אחרי חורבן ממלכת אפרים וההגליות ההמוניות מיהודה עצמה בימי מסעותיו של סנחריב, ירושלים תוותר כ"פְּלֵיטַת בֵּית-יְהוּדָה"{{הערה|1=ישעיהו לז, לא}}. התחדשות העם מתוך מצוקת הימים הללו היא תמצית רעיון השארית כפי שהוא מנסח אותו עכשיו{{הערה|1=ישעיהו לז, לא-לב}}. במקביל לכך חזה ישעיהו את צמיחתו של "חֹטֶר מִגֵּזַע יִשָׁי"{{הערה|1=יש' יא, א}}, שיִפרה וישגה כאשר "רָמֵי הַקּוֹמָה" (היינו צבא אשור) יהיו "גְּדוּעִים וְהַגְּבֹהִים יִשְׁפָּלוּ"{{הערה|1=ישעיהו י, לד}}. מלך זה מבית דוד יגלם באישיותו את השקט ואת אורך הרוח, שהן סגולות הנחוצות לכל מלך הנדרש להכרעות פוליטיות גורליות{{הערה|1=ישעיהו ל, טו}}. מידותיו יהיו "רוּחַ חָכְמָה וּבִינָה רוּחַ עֵצָה וּגְבוּרָה רוּחַ דַּעַת וְיִרְאַת ה'"{{הערה|1=ישעיהו יא, ב}}. בשונה ממלכי ישראל המצטיירים בספרי נביאים ראשונים ובספרות המזמורית כשופטי צדק וגבורי מלחמה, הרי שדמויו של החוטר מגזע ישי הוא כמי ש"צֶדֶק אֵזוֹר מָתְנָיו וְהָאֱמוּנָה אֵזוֹר חֲלָצָיו"{{הערה|1=ישעיהו יא, ה}}, אשר "הִכָּה-אֶרֶץ [=עריץ] בְּשֵׁבֶט פִּיו וּבְרוּחַ שְׂפָתָיו יָמִית רָשָׁע"{{הערה|1=שם יא, ד}}. הוא לא יהיה איש מלחמות אלא ישלוט בכוח הרוח בלבד; לא ילחם בגויים, אלא יעלה רק אחרי שיושמד האויב לפני שערי ירושלים; גיבור המלחמה האחד והיחיד הנשאר במערכה הוא קדוש ישראל (כלומר האל) המראה את ידו הנטויה על הגויים{{הערה|1=ישעיהו י, לב-לד; יד, כד-כז}}. חוטר זה יהיה "לְנֵס עַמִּים" ואליו "גּוֹיִם יִדְרֹשׁוּ"{{הערה|1=ישעיהו יא, י}}. יתרה מזו, חוטר זה ישתלט גם על הטבע ויעקר את היצר החייתי מלב בעלי החיים:
{| class="wikitable" style="clear:left; float:left; font-size:85%;" width="250"
שורה 85:
{{ציטוט|מרכאות=כן|תוכן=וְגָר זְאֵב עִם-כֶּבֶשׂ וְנָמֵר עִם-גְּדִי יִרְבָּץ וְעֵגֶל וּכְפִיר וּמְרִיא יַחְדָּו וְנַעַר קָטֹן נֹהֵג בָּם: וּפָרָה וָדֹב תִּרְעֶינָה יַחְדָּו יִרְבְּצוּ יַלְדֵיהֶן וְאַרְיֵה כַּבָּקָר יֹאכַל-תֶּבֶן: וְשִׁעֲשַׁע יוֹנֵק עַל-חֻר פָּתֶן וְעַל מְאוּרַת צִפְעוֹנִי גָּמוּל יָדוֹ הָדָה: לֹא-יָרֵעוּ וְלֹא-יַשְׁחִיתוּ בְּכָל-הַר קָדְשִׁי כִּי-מָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת-ה' כַּמַּיִם לַיָּם מְכַסִּים:|מקור=ישעיהו יא, ו-ט}}
לעומת האירועים הללו שיהיו מידיים יותר, ויחולו לאחר תבוסת אשור, ישעיהו חזה נבואה מרחיקת לכת יותר שזמנה הוא ב[[חזון אחרית הימים (ישעיהו)|אחרית הימים]]: {{ציטוט|מרכאות=כן|תוכן=וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים נָכוֹן יִהְיֶה הַר בֵּית-ה' בְּרֹאשׁ הֶהָרִים וְנִשָּׂא מִגְּבָעוֹת וְנָהֲרוּ אֵלָיו כָּל-הַגּוֹיִם: וְהָלְכוּ עַמִּים רַבִּים וְאָמְרוּ לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל-הַר-ה' אֶל-בֵּית אֱלֹהֵי יַעֲקֹב וְיֹרֵנוּ מִדְּרָכָיו וְנֵלְכָה בְּאֹרְחֹתָיו כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר-ה' מִירוּשָׁלִָם: וְשָׁפַט בֵּין הַגּוֹיִם וְהוֹכִיחַ לְעַמִּים רַבִּים וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת לֹא-יִשָּׂא גוֹי אֶל-גּוֹי חֶרֶב וְלֹא-יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה:|מקור=ישעיהו ב, ב-ד}}
אולם בפרקים כד-כז מסתמן שינוי יסודי בתפיסתו האסכטולוגית של ישעיהו. אם בנבואותיו הקודמות כרך ישעיהו את תקוותיו האסכטולוגיים עם ההיסטוריה הריאלית של ימיו, הרי שבפרקים כד-כז אין כל זכר למאורע היסטורי ממשי: מדובר כאן באופן כללי על אסונות ושואות שיפקדו את כל העולם ואף ילבשו ממדים קוסמיים, אשר מהן יצא עם ישראל בשלום. האופטימיות המתגלה בחזון הר הבית (ב, ב-ד), לפיו יבואו הגויים מרצונם כדי לבקש את דבר ה' וכי ישמידו את כלי מלחמתם כתוצאה מכך, איננה חוזרת כאן (כה, ו ואילך), שכן, ה' יסיר את הלוט מעל פניהם ואת המסכה הנסוכה עליהם. הווה אומר: ה' ישנה את טיבם, כי בלא שינוי כזה לא יהיו מסוגלים להכיר את ה' ולהיטיב דרכיהם. <!-- אך העניין המכריע החורג מן התחום ההיסטורי הוא דבר החייאת מתי ישראל הקשור בנסים ובנפלאות ובשינוי יסודי של סדרי בראשית. (לא הבנתי, יאיר ח.)-->
מכאן ואילך נפער פער בין ההגיונות ההיסטוריים לאסכטולוגיים אצל נביאי ישראל, ודבר זה ניכר אצל ירמיהו, וביתר שאת אצל יחזקאל.
| |||