בית המקדש – הבדלי גרסאות

תוכן שנמחק תוכן שנוסף
←‏סדר היום והפעילות השוטפת: - הפנייה לדף המתאים, ולא סתם.
הסרת קישורים עודפים
שורה 144:
[[קובץ:Fjellstedt Brännoffer-altaret.jpg|270px|ממוזער|אילוסטרציה של מזבח העולה, 1890]]
 
פעמיים בכל יום הקריבו הכהנים את [[קרבן התמיד]]: [[כבש]] אחד בראשית היום, הנקרא "תמיד של שחר", וכבש שני לקראת סוף היום, הנקרא "תמיד של בין הערביים"{{הערה|1=הציווי על הקרבתו מופיע {{תנ"ך|במדבר|כ|ג|ד}}., ומתואר בספרי המקרא אודות הבית הראשון, ב{{תנ"ך|מלכים ב|טז|טו}}, {{תנ"ך|דברי הימים א|טז|מ}}, ו{{תנ"ך|דברי הימים ב|יב|ג}}, {{תנ"ך|דברי הימים ב|יג|יא}}, {{תנ"ך|דברי הימים ב|לא|ג}}. הקרבתו בבית שני מתוארת ב{{תנ"ך|עזרא|ג|ג}}, קדמוניות היהודים ספר י,א, ובמשנה ב[[מסכת תמיד]] פרקים ג-ד. }} קרבן זה היה [[קורבן (יהדות)|קרבן ציבור]], שנרכש מ[[מחצית השקל]] שתרם כל יהודי מדי שנה בשנה{{הערה|1={{תנ"ך|נחמיה|י|לג|לד}}. (ושם: "שלישית השקל", וראו [[דעת מקרא]] שם), קדמוניות ספר יד ז,ב וספר יח ט,א (ושם על הובלת מחצית השקל מן הגולה בשיירות מאובטחות), {{משנה|שקלים|ג|ד}} ופרק ד משנה א.}} כהכנה לקרבן התמיד, היו הכהנים מכינים עם שחר את [[מזבח העולה|המזבח החיצון]] להקרבה: [[תרומת הדשן|מפנים את הדשן]] - האפר שהצטבר על המזבח מקרבנות יום האתמול, ומסדרים מחדש את מערכות העצים לשריפת הקרבנות.{{הערה|1={{משנה|תמיד|ב}}.}} לקרבן התמיד נספחו גם [[קורבן מנחה|מנחת]] התמיד - קרבן העשוי סולת, המוקטר על גבי האש שעל המזבח, וכן [[ניסוך היין]] - יציקת יין לכלי נקוב המונח בראש המזבח, משם הוא ירד אל [[השיתין]]. בעת ניסוך היין שרו הלויים את [[שיר של יום]]{{הערה|1={{משנה|תמיד|ז|ג}}.}}
 
בנוסף לקרבנות התמיד, הקטירו הכהנים בתחילת היום ובסופו את [[הקטורת]] על [[מזבח הזהב]] שבהיכל, והדליקו את [[המנורה]]. הדלקת הנרות, על פי הדעה המקובלת, נעשתה רק לקראת ערב, ואילו בבוקר היו הכהנים מטיבים את הנרות, כלומר, מנקים את שאריות השמן ומכינים את הפתילות החדשות לקראת ההדלקה בערב.{{הערה|1=משנה מסכת תמיד פרקים שלישי וששי. לדעת הרמב"ם הלכות תמידין ומוספין ג,י-ב הייתה הדלקה גם בבוקר.}}
שורה 150:
לאחר השלמת פעולות אלה, היו הכהנים עומדים על מדרגות [[האולם]] ומברכים את העם ב[[ברכת כהנים]].{{הערה|1=משנה מסכת תמיד פרק ז משנה ב}} לצד עבודת הכהנים והלויים, עמדה במקדש נציגות של עם ישראל ("אנשי מעמד"). מטרתה להדגיש את היות הכהנים שלוחי העם כולו בהקרבת קרבנות הציבור. נציגים אלה סייעו לכהנים בעת הצורך בעבודתם, ואף נקבעו להם תפילות מיוחדות.{{הערה|1=משנה מסכת תענית פרק רביעי}}
 
קרבנות התמיד שימשו כמסגרת התוחמת את שאר קרבנות היום לפניהם ואחריהם. בין שני התמידים הקריבו הכהנים את קרבנות היחיד, שהביאו אנשים פרטיים למקדש באותו היום. מדובר, בדרך כלל, ב[[קורבן (יהדות)|קרבנותבקרבנות נדבה]], שהאדם הביא מרצונו החופשי, כגון בתור הודאה לה' על חסדיו עמו. היו קיימים גם [[קורבן (יהדות)|קרבנות חובה]], כגון [[קרבן אשם|אשם]] ו[[חטאת]] הבאים לכפרה על חטא. המשנה מלמדת שלא היה צורך לאכוף את הקרבת קרבנות החובה באמצעות מישכון האדם החייב בהם, שכן החייבים בקרבן הרגישו בעצמם את הצורך להתכפר ולהשלים בכך את תהליך החזרה בתשובה על חטאם.{{הערה|1=משנה מסכת ערכין פרק ה משנה ו}} בימי הבית השני נדרשו היהודים להקריב קרבן גם לכבוד מלכי נכרים ששלטו בירושלים, כמעין תפילה לה' לשלומו והצלחתו של המלך, וזאת כביטוי לנאמנותם.{{הערה|1=בתקופה הפרסית - {{תנ"ך|עזרא|ז|ט|י}}. בתקופה היוונית - מקבים-א ז,לג. בתקופה הרומית - יוסף בן מתתיהו, מלחמות היהודים עם הרומאים, ספר ב פרק י,ד. נוהג זה הופסק עם תחילת המרד הגדול, והדבר נתן את האות למרד (שם ספר ב פרק יז,ב, ולכך מתקשר גם סיפור [[קמצא ובר קמצא]] בתלמוד הבבלי מסכת [[s:גיטין נז א|גיטין דף נז עמוד א]]. אפשר שנוהג זה היה קיים גם בתקופות מסוימות בימי הבית הראשון, וזוהי "עולת המלך" המוזכרת ב{{תנ"ך|מלכים ב|טז|טו}}, בימי המלך [[אחז]].}}
 
בלילה לא הביאו קרבנות חדשים. רוב הכהנים ששהו במקדש לנו ב[[בית המוקד]], ואכלו את חלקם בקרבנות היום. חלק מהכהנים והלויים עמדו בנקודות שמירה שונות במקדש,{{הערה|1=מסכת תמיד פרק א משנה א. שמירה זו נועדה בעיקרה למטרות הלכתיות, לכבוד המקדש ולהרחקת טמאים. לשמירה במובן הצבאי, כפי שנתקיימה בבית שני בתקופה היוונית, ראו [[אגרת אריסטיאס]] אות ק-קד.}} או תִחזקו את "אש התמיד" על המזבח החיצון. קרבנות שהקרבתם כבר החלה ביום, באמצעות [[זריקת הדם|נתינת דמם]] על המזבח לפני שקיעת השמש, הכהנים היו מסיימים את תהליך עיכול האש (הפיכת הבשר לאפר) שעל גבי המזבח את חלקי הקרבן במשך הלילה. ב[[קורבן עולה|קרבן עולה]] היו מסיימים את הקטרת אברי הקרבן במשך הלילה, ובקרבן [[קרבן שלמים|שלמים]], [[קורבן חטאת|חטאת]] או [[קורבן אשם|אשם]] היו מסיימים את הקטרת [[חלב (שומן)|החלבים]] במשך הלילה.{{הערה|משנה מסכת ברכות פרק א משנה א, ועוד.}}
שורה 228:
[[קובץ:16-03-30-Jerusalem-Altstadt-RalfR-DSCF7697.jpg|220px|ממוזער|חייל יהודי שומר על [[גשר המוגרבים]], דרכו יכולים יהודים להיכנס ל[[הר הבית]].]]
 
מלבד הציפיה להתגשמות נבואות התנ"ך, נשען הרצון להקים את הבית השלישי גם על החובה ההלכתית. במשך הדורות נעשו מספר ניסיונות להקמת בית המקדש השלישי, או למצער לחדש את עבודת ה[[קורבן (יהדות)|קרבנות]]הקרבנות, החל מן התקופה הרומית והביזנטית ועד העת החדשה. הרב [[צבי הירש קלישר]] (1795-1874), מ[[מבשרי הציונות]] המדינית, כתב ספר בשם "דרישת ציון", ובו הטיף לחידוש עבודת המקדש, ובירר את השאלות ההלכתיות הכרוכות בכך. כתביו שימשו כר פורה להתפתחות הדיון ההלכתי בסוגיית חידוש הקרבנות, וחוללו סוגה שלמה בספרות הרבנית העוסקת בנושא זה.
 
בית המקדש היה חלק גם מחזונם המדיני של אישים בציונות החילונית. כך בתיאורו של [[הרצל]] בספרו "[[אלטנוילנד]]" (1902){{הערה|תיאודור הרצל, '''אלטנוילנד''', ספר חמישי, פרק א.}} את [[מדינת היהודים]]: {{ציטוט|מרכאות=כן|תוכן=בית המקדש הוקם מחדש כי הגיע הזמן לכך. הוא נבנה כבימים עברו, מאבני גזית שנחצבו במחצבות המקומיות והתקשו באוויר הצח. שוב עמדו העמודים, היצוקים נחושת, לפני קודש הקודשים של ישראל. העמוד השמאלי נקרא בועז והימני נקרא יכין. בחצר הקדמית עמדו מזבח אדיר עשוי נחושת וכיור המים הרחב המכונה 'ים-הנחושת', כמו בימים הרחוקים ההם, כששלמה המלך משל בארץ.{{הערה|'''אלטנוילנד''', בתרגומה של מרים קראוס, הוצאת בבל, 1997, עמ' 267.}}}}