קרב קורסק – הבדלי גרסאות
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
←סיכום: הגהה, replaced: בראיה ← בראייה |
קו מפריד בטווח מספרים, אחידות במיקום הערות שוליים, תיקון כיווניות הערת שוליים |
||
שורה 17:
| מפקד ראשון={{דגל|ברית המועצות}} [[גאורגי ז'וקוב]] {{ש}} {{דגל|ברית המועצות}} [[אלכסנדר ואסילבסקי]] {{ש}} {{דגל|ברית המועצות}} [[קונסטנטין רוקוסובסקי]] {{ש}} {{דגל|ברית המועצות}} [[ניקולאי ואטוטין]] {{ש}} {{דגל|ברית המועצות}} [[איוואן קונייב]]
| כוח ראשון=כ-1.9 מיליון חיילים, כ-5100 כלי רכב משוריינים, 2800-3500 מטוסים, כ-25 אלף תותחים ומרגמות{{הערה|בשלוש החזיתות הסובייטיות שהשתתפו בקרב קורסק, כולל "חזית הערבה" (שהוחזקה ב[[עתודה (צבא)|עתודה]] ממזרח למבלט קורסק), וכוחות שלא נטלו חלק פעיל במערכה.}}
| צד ראשון-אבידות=כ-180 אלף נפגעים ושבויים <br> 1600-1900 טנקים <br> 459-1000 מטוסים{{הערה|הנתונים מתייחסים לתאריכים
| צד שני={{דגל|גרמניה הנאצית||+}}
| ראש מדינה שני =
שורה 47:
[[אריך פון מאנשטיין]], אחד המפקדים המוכשרים ביותר של הצבא הגרמני, המליץ לפיקוד העליון הגרמני לא לתקוף בחזית הסובייטית בקיץ [[1943]], אלא לחכות ש[[הצבא האדום]] יתקוף ראשון, ואז לנצל את יתרונות הכוחות הניידים הגרמניים במלחמת תנועה, כדי לכתר את הכוחות הסובייטיים התוקפים ולהשמידם, בצורה דומה לדרך בה פעלה קבוצת הארמיות שבראשותו בסוף פברואר [[1943]]. הוא הציע, שכאשר יתקוף הצבא האדום באזור [[דונבאס]], יסוגו כוחותיו לכיוון ה[[דנייפר]], כדי למשוך את הכוחות הסובייטיים לחדור הרחק מערבה, ואז יהלמו הכוחות הממונעים הגרמנים באגף הצפוני של הכוחות התוקפים, ינתקו אותם מעורפם, ידחקו אותם דרומה לכיוון [[ים אזוב]] וישמידו אותם.
מפקדת כוחות היבשה של הוורמאכט (ה-[[OKH]]) והיטלר, לא התלהבו מתוכניתו של מאנשטיין, מכיוון שהיא הייתה כרוכה בוויתור התחלתי על שטח ניכר, ובנויה על ההנחה, שהמתקפה הסובייטית תונחת באוקראינה המזרחית, ולא צפונה משם{{הערה|Kasdorf, Bruno (2000). [http://www.theblackvault.com/documents/ADA377406.pdf The Battle of Kursk – An Analysis of Strategic and Operational Principles]. U.S. Army War College., p.12|שמאל=כן}}. ריכוז הכוחות הסובייטיים באזור בליטת קורסק היווה מטרה מפתה, ומשך את תשומת לבם של המתכננים במטה הכללי הגרמני. מתקפה גרמנית בנקודה זו הייתה יכולה להביא להישגים ניכרים, מבלי לקחת סיכונים גדולים מדי. הפיקוד העליון הגרמני העריך, שמתקפה ממוקדת על שתי ה"כתפיים" של הבליטה, תביא לכיתור ולהשמדת כוחות סובייטיים גדולים מאוד, ובכך תטה את מאזן הכוחות האסטרטגי בחזית המזרחית לטובת גרמניה. בנוסף לכך, כיבוש הבליטה אמור היה להביא לקיצור משמעותי של קו החזית הגרמני, והעיר קורסק עצמה היוותה צומת מסילות ברזל חשוב בדרום רוסיה.
במהלך אביב [[1943]] התגבשה תוכנית המתקפה הגרמנית, שקיבלה את השם "מבצע ציטדלה" (מצודה). [[הארמייה התשיעית (ורמאכט)|הארמייה התשיעית]], בפיקוד [[ולטר מודל]], מ[[קבוצת ארמיות מרכז]], הייתה אמורה לתקוף את בליטת קורסק מצפון, בעוד [[ארמיית הפאנצר הרביעית]] ו[[פלגת הארמייה קמפף]] (כוח בסדר כוחות של ארמייה מוקטנת) מ[[קבוצת ארמיות דרום]], תוקפות במקביל מכיוון דרום. שני הכוחות הגרמניים היו אמורים לחבור ממזרח לעיר [[קורסק]], ולכתר את הכוחות הסובייטיים בבליטה. לאחר השמדת הכוחות הסובייטיים המכותרים, נועדו הכוחות הגרמניים להתקדם מערבה לאזור [[וורונז']] ונהר הדון העליון, במטרה להרחיק את קו החזית מזרחה ככל האפשר.
שורה 53:
היטלר, שבשלב זה של המלחמה לקח לידיו את הפיקוד האסטרטגי, כמו גם את הפיקוד הטאקטי על הוורמאכט, והיה מעורב בתכנון המבצעים לעיתים עד לרמת הגדוד, חרג הפעם ממנהגו, ואיפשר לראשי ה-[[OKH]] לתכנן את המבצע על פי הבנתם, מבלי להתערב בעבודתם. במהלך השבועות הבאים המשיכו קציני המטכ"ל הגרמני לתכנן את המתקפה, תוך שהם מגדילים פעם אחר פעם את היקף הכוחות המעורבים בה, ומרכזים חלק גדול מהכוחות הממונעים הגרמניים בחזית המזרחית לצורך המבצע המתוכנן.
מבצע "מצודה" היה אמור להתחיל ב-[[4 במאי]], אך נדחה ל-[[12 ביוני]] ולאחר מכן ל-[[4 ביולי]] על מנת לאפשר הזרמת כוחות נוספים, ובגלל התעקשותו של היטלר לכלול במתקפה מספר ניכר של טנקים חדישים מדגם [[פנתר (טנק)|פנתר]] ו[[טיגר]], וב[[משחית טנקים|משחיתי טנקים]] מדגם [[אלפנט (משחית טנקים)|פרדיננד]]. הפנתרים והטיגרים היו עדיפים על כל סוגי הטנקים הסובייטיים, כולל הטנקים מדגם [[T-34]], והיטלר האמין שגדוד של טנקי טיגר שווה בעוצמתו לדיוויזיית פאנצר שלמה{{הערה|רוברטס, אנדרו. '''סערת המלחמה: היסטוריה חדשה של מלחמת העולם השנייה''', הוצאת דביר, 2011. עמ' 376}}. הבעיה הייתה, שייצור הטנקים החדישים התנהל בעצלתיים (בתקופה ההיא יוצרו רק תריסר טנקי פנתר בשבוע), וגרם לעיכובים, שהתבררו בדיעבד כקריטיים, במועד המתקפה הגרמנית. [[היינץ גודריאן]], המפקח הכללי של כוחות השריון הגרמניים ו[[אלברט שפר]], שר החימוש, התריעו על הקושי הטכני בייצור טנקים אלו, בייחוד הפנתר, אך טענותיהם בוטלו{{הערה|David M. Glantz Jonathan M. House. '''When Titans Clashed'''. University Press of Kansas, 1995, p.93|שמאל=כן}}.
ניצול גורם ההפתעה (לפחות הפתעה טקטית) היה חלק בלתי נפרד מטקטיקת ה"בליצקריג" הגרמנית, אולם הפעם ויתר הפיקוד הגרמני למעשה על גורם ההפתעה. היה ברור, שהפיקוד הסובייטי לא יתקשה לצפות היכן תונחת מתקפת הקיץ הגרמנית, והעיכובים הממושכים במועד הפתיחה של מבצע "מצודה" גרמו לאיבוד מה שנותר מגורם ההפתעה. כאשר [[היינץ גודריאן]] הביע באוזני היטלר את ספקותיו ביחס למתקפה המתוכננת, וביחס לעצם הצורך בעריכת מתקפה בחזית המזרחית ב-[[1943]], הסכים איתו היטלר באומרו: "המחשבה על מתקפה במזרח הופכת את קיבתי"{{הערה|רוברטס, עמ' 376}}, אך לא עשה דבר בנדון, והמשיך לתת גיבוי למתכנני מבצע "מצודה".
===הצבא הנאצי בבליטת קורסק===
הפיקוד הגרמני הבכיר האמין, שגם אם הצד הסובייטי יהיה מוכן לאפשרות של מתקפה גרמנית על בליטת קורסק, כוחותיו לא יצליחו לבלום את המהלומה הגרמנית המרוכזת. בין שתי זרועות המלקחיים הגרמניות הפרידו פחות מ-250 ק"מ. עוצמת האש והניידות של הכוחות התוקפים יהיו גדולים בהרבה מאשר במערכות של [[1941]] ו-[[1942]], מידת הריכוז שלהם רבה פי כמה, ויעדיהם הרבה פחות שאפתניים. הכוח הגרמני סביב בליטת קורסק כלל בסופו של דבר 50 דיוויזיות, מתוכן 16 דיוויזיות שריון ודיוויזיות ממונעות, לרבות יחידות העילית של הצבא הגרמני - דיוויזיית ה[[פאנצרגרנדיר]] [[דיוויזיית גרוסדויטשלנד|גרוסדויטשלנד]], ודיוויזיות ה[[ואפן אס אס]] [[הדיוויזיה ה-1 של האס אס|לייבשטנדרטה]], [[הדיוויזיה ה-3 של האס אס|טוטנקופף]] ו[[דיוויזיית אס אס "דאס רייך"|דאס רייך]].
[[קובץ:kursk.svg|שמאל|ממוזער|350px|תוכנית המתקפה הגרמנית בקווים כלליים, והערכות כוחות העתודה הסובייטיים ממזרח לבליטת קורסק]]
הצלחת המתקפה הגרמנית הייתה תלויה במידה רבה בהשגת עליונות אווירית מעל בליטת קורסק, שתאפשר למפציצי הצלילה הפגיעים מדגם [[יונקרס Ju 87]] "שטוקה" להעניק סיוע צמוד לכוחות הקרקע בהבקעת מערך ההגנה הסובייטי, ולמטוסי התקיפה ולמפציצים לתקוף את אזורי העורף ואת העתודות הסובייטיות. אולם עד קיץ [[1943]] חלק מיחידות הלופטוואפה כבר הועברו מהחזית המזרחית לגרמניה ולזירת הים התיכון, כדי להגן על גרמניה מפני [[הפצצה אסטרטגית|הפצצות חיילות האוויר של בעלות הברית המערביות]], ולהתמודד מול איום הפלישה האנגלו-אמריקאית ל[[דרום אירופה]]. כתוצאה מכך נחלש כוחו של הלופטוואפה, והוא איבד את העליונות האווירית המוחלטת, ממנה נהנה בשלבי הפתיחה של המערכה הצבאית בחזית הסובייטית.
במקביל הוכנסו שיפורים רבים במבנה ובארגון של חיל האוויר הסובייטי, שהגבירו מאוד את יעילותו, ואיפשרו לו להתמודד מול הלופטוואפה בתנאים שווים יותר. המטוסים הסובייטים רוכזו במסגרת ארמיות אוויריות, שכללו
===ההכנות הסובייטיות===
שורה 70:
ככל שהתקרב הקיץ, התברר יותר ויותר, שהמתקפה הגרמנית תונחת על בליטת קורסק. הסובייטים קיבלו דיווחים ממערך [[אולטרה]] שבמסגרתו פוצח צופן [[אניגמה]] הגרמני באמצעות [[רשת הריגול של לוסי]], שפעלה ב[[שווייץ]]{{הערה|רוברטס, עמ' 380}}. ידיעות אלו אך אישרו את התחושה של המפקדים הסובייטים הבכירים, ובראשם [[גאורגי ז'וקוב]] ביחס למיקום המהלומה הגרמנית. כבר ב-[[8 באפריל]] כתב ז'וקוב מיזכר ברוח זו ל[[סטאבקה]], הפיקוד העליון של [[הצבא האדום]], בו הניח את הבסיס לתוכנית הסובייטית להדיפת המתקפה.
כאמור, [[סטלין]] ומספר מפקדים סובייטיים בכירים, רצו להקדים את הגרמנים, ולהלום ראשונים. הם רצו לשבור את התבנית לפיה הגרמנים תוקפים תמיד בעונת הקיץ וזוכים בהישגים טריטוריאליים, וחששו שהצבא האדום לא יהיה מסוגל לבלום את המתקפה הגרמנית בשלביה הראשונים. אולם ז'וקוב והרמטכ"ל הסובייטי [[אלכסנדר ואסילבסקי]] שיכנעו את סטלין, שעדיף לנהל בשלב ראשון קרב מגננה מתוכנן היטב, שיתיש את כוחו של הוורמאכט, ורק לאחר מכן לעבור למתקפה{{הערה|Healy, Mark. '''Kursk 1943 The Tide Turns In the East''', Osprey Publishing, 1992, pp.101-11|שמאל=כן}}.
העיכובים החוזרים ונשנים במועד פתיחת המתקפה הגרמנית, העניקו לפיקוד הסובייטי זמן רב לצורך ביצור בליטת קורסק והכנת מערך הגנה לעומק בשטחה, וכן לתגבור שתי החזיתות שהגנו על הבליטה - [[החזית המרכזית]], בפיקוד [[קונסטנטין רוקוסובסקי]] בצפון הבליטה, ו[[חזית וורונז']] בפיקוד [[ניקולאי ואטוטין]] בחלקה הדרומי - ביחידות שריון וארטילריה מעתודות הפיקוד העליון. עד 1943 הספיק הפיקוד הסובייטי ללמוד היטב את טקטיקת ה[[בליצקריג]] הגרמנית. הדרך שנבחרה להתמודד עימה הייתה, בניית מערך [[הגנה לעומק]], הכולל מספר רב של קווי הגנה, בסיוע כמויות גדולות של אמצעי נ"ט, שנועד לספוג את עוצמת המהלומה הגרמנית, לגרום אבדות כבדות לכוחות התוקפים ולהתיש את כוחם. יחידות החי"ר שאיישו את רצועות ההגנה הקדמיות חוזקו על ידי יחידות טנקים, משחיתי טנקים ותותחים מתנייעים (במסגרת גדודים, רגימנטים ובריגדות עצמאיות), שנועדו לספק להן סיוע צמוד. כוחות השריון העיקריים (במסגרת קורפוסים משוריינים וממוכנים וארמיות טנקים) הוצבו בעתודה, מאחרי כוחות הדרג הראשון של החזיתות, ככוח לביצוע התקפות נגד, למקרה שכוחות השריון הגרמנים יצליחו להבקיע לעומק מערך ההגנה הסובייטי.
שורה 85:
מצפון ומדרום לבליטת קורסק הועמדו בכוננות עוד שלוש חזיתות סובייטיות - [[חזית בריאנסק]], [[החזית המערבית (ברית המועצות)|החזית המערבית]] ו[[החזית הדרום-מערבית]] - שנועדו לעבור למתקפה מיד לאחר בלימת המתקפה הגרמנית על הבליטה, ולבצע שתי מתקפות גדולות, במטרה לכבוש את [[בליטת אוריול]], ואת הערים [[בלגורוד]] ו[[חרקוב]]. מתקפות אלו היו חלק מהתוכנית האסטרטגית של ה[[סטאבקה]] להדיפת הצבא הגרמני אל מעבר לנהר הדנייפר, ולשחרור כל [[אוקראינה]] המזרחית בשנת [[1943]].
מ-[[1941]] התמקדה התעשייה הסובייטית בייצור המוני של מספר מינימלי של דגמי טנקים ובפישוט תהליכי הייצור, וכתוצאה מכך עמדו לרשות הצבא האדום בקיץ [[1943]] כ-9,500 טנקים ותותחים מתנייעים, כולל טנקים מערביים, שסופקו לברית המועצות במסגרת תוכנית [[השאל החכר]]. בנוסף לכך רמת האימונים והמקצועיות של צוותי הטנקים הסובייטים השתפרו, וחלק ניכר מהטנקים צוידו במכשירי רדיו, שחסרונם הורגש בדגמים המוקדמים של הטנקים הסובייטיים{{הערה|Zloga, Steven J. '''Soviet Tanks and Combat Vehicles of World War Two'''. Weidenfeld & Nicholson military 1984, p.166|שמאל=כן}}. דגם הטנק העיקרי ששימש את עוצבות השריון הסוביטיות בקרב קורסק, היה ה-[[T-34]] שצויד בתותח 76.2 מ"מ, אולם הם כללו גם אחוז ניכר של טנקים קלים מדגם [[T-70]], ששימשו בעיקר כרכב סיור/פשיטה, ולא היו מסוגלים להתמודד מול הטנקים הבינוניים הגרמניים, וכן מספר לא מבוטל של טנקים בריטיים ואמריקניים מיושנים, שסופקו לצבא הסובייטי במסגרת תוכנית [[החכר והשאל]]. ביסודו של דבר, הצבא הסובייטי הפעיל בקרב קורסק שני דגמים עיקריים של טנקים וכן תותחים מתנייעים/משחיתי טנקים משני דגמים ([[SU-76]] ו-[[SU-122]]), ולכן בעיות החלפים שלו היו פשוטות יחסית. הגרמנים, לעומת זאת, הפעילו במהלך הקרב חמישה סוגים שונים של טנקים ולא מעט דגמים של תותחים מתנייעים ותותחי סער.
==מצבת הכוחות היריבים ערב פתיחת קרב קורסק (4 ביולי 1943)==
שורה 122:
| || || קורפוס 49|| דיוויזיות 111 ו-270
|-
| [[ארמיית הטנקים הראשונה (ברית המועצות)|ארמיית הטנקים ה-1]] || [[מיכאיל קטוקוב]] || קורפוס הטנקים ה-6||
|-
| || || קורפוס הטנקים ה-31||
|-
| || || הקורפוס הממוכן ה-3||
|-
| עתודות החזית || || קורפוס המשמר ה-35|| דיוויזיות המשמר 92, 93 ו-94
|-
| || || קורפוס המשמר המשוריין ה-2||
|-
| || || קורפוס המשמר המשוריין ה-3||
|-
| [[ארמיית האוויר השנייה|ארמיית האוויר ה-2]] || [[סטפן קרסובסקי]] || ||
|}
שורה 165:
| [[הארמייה ה-70 (ברית המועצות)|הארמייה ה-70]] || [[איוואן גאלאנין]] || קורפוס 28|| דיוויזיות 102, 106, 132, 140, 162, 211 ו-280
|-
| [[ארמיית המשמר המשוריינת השנייה|ארמיית הטנקים ה-2]] || [[אלכסיי רודין]] || קורפוס הטנקים ה-3||
|-
| || || קורפוס הטנקים ה-16||
|-
| עתודות החזית || || קורפוס הטנקים ה-9||
|-
| || || קורפוס הטנקים ה-19||
|-
| [[ארמיית האוויר ה-16]]|| [[סרגיי רודנקו]] || ||
|}
שורה 187:
| || || דיוויזיות עצמאיות || דיוויזיית המשמר ה-42
|-
| || || קורפוס הטנקים העצמאי ה-10||
|-
| [[ארמיית המשמר המשוריינת החמישית|ארמיית משמר הטנקים ה-5]] || [[פאבל רוטמיסטרוב]] || קורפוס המשמר הממוכן ה-5 ||
|-
| || || קורפוס הטנקים ה-29||
|-
| [[ארמיית האוויר החמישית|ארמיית האוויר ה-5]] || || ||
|-
| [[הארמייה ה-27 (ברית המועצות)|הארמייה ה-27]] || || ||
|-
| [[הארמייה ה-47 (ברית המועצות)|הארמייה ה-47]] || || ||
|-
| [[הארמייה ה-53 (ברית המועצות)|הארמייה ה-53]] || || ||
|-
| [[ארמיית המשמר ה-4]] || || ||
|-
|}
שורה 228:
לאחר שהפיקוד הסובייטי קיבל ידיעות על המועד המדויק של פתיחת המתקפה הגרמנית (שעה 03:00 לפי שעון גרמניה ב-5 ביולי) הוא החליט ל[[הקדים רפואה למכה]], ולהנחית שורת מהלומות ארטילריות ואוויריות, שהוכנו מראש, על הכוחות הגרמניים מסביב לבליטת קורסק. המטרה הייתה לעכב ולשבש ככל האפשר את המתקפה הגרמנית, להחליש את הכוחות התוקפים ולגרום להם אבדות, באמצעות תקיפת ריכוזי כוחות קרקע באזורי ההערכות להתקפה, סוללות ארטילריה ושדות תעופה קדמיים של הלופטוואפה{{הערה|Glantz & House, עמ' 97}}.
המהלומה הסובייטית המקדימה החלה בשעה 02:20 והשתתפו בה כ-3,000 קני ארטילריה. בחזיתו של [[רוקוסובסקי]] התרכזה הארטילריה הסובייטית בשיבוש ההכנה הארטילרית הגרמנית. כ-80 אחוז מהפגזים שנורו כוונו כנגד עמדות הארטילריה הגרמנית, והמקורות הסובייטיים טוענים שהצליחו לשתק או לפגוע קשות בכ-50 מתוך 100 סוללות הארטילריה שנפרסו בגזרה זו. כתוצאה מכך, כאשר נפתחה המתקפה הגרמנית בצפון, היחידות התוקפות לא קיבלו מספיק סיוע ארטילרי ולוח הזמנים של המתקפה שובש.
בחזיתו של [[ואטוטין]] הייתה המהלומה הארטילרית המקדימה פחות יעילה, משום שכוונה בעיקר נגד כוחות הקרקע הגרמניים באזורי ההערכות שלהם. האחרונים עדיין נמצאו בחפירות הממוגנות שלהם, ולכן ספגו אבדות קלות בלבד מאש הארטילריה הסובייטית. [[גאורגי ז'וקוב]] מודה בזכרונותיו, שהמהלומה המקדימה הסובייטית בגזרה זו לא הוכנה כראוי{{הערה|1=גאורגי. ק. ז'וקוב, '''זכרונות המרשל ז'וקוב''' (הוצאת מערכות, 1982), עמ' 339}}. אש הארטילריה לא כוונה במקרים רבים למטרות ספציפיות, אלא למטרות שטח כלליות, בגלל מחסור במידע מודיעיני מדויק, ולכן הייתה פחות יעילה ממה שקיוו המתכננים הסובייטים, ולא הצליחה לדחות באופן משמעותי את תחילת המתקפה הגרמנית. בנוסף לכך, ההתקפה המקדימה של [[חיל האוויר הסובייטי]] על שדות התעופה הגרמניים הקדמיים נכשלה בהשגת יעדיה, משום שהגרמנים הספיקו להזניק את מטוסיהם לאוויר לפני פתיחת המהלומה האווירית הסובייטית. הגרמנים טענו, שבקרב האווירי שהתפתח, הם הצליחו להפיל 120 מפציצים סובייטיים .
שורה 241:
לקראת סוף יום הלחימה הראשון החליט [[קונסטנטין רוקוסובסקי]] שהגיעה העת להטיל למערכה את העתודות המשוריינות שלו, שהוצבו מאחרי רצועת ההגנה השנייה. [[ארמיית הטנקים השנייה (ברית המועצות)|ארמיית הטנקים ה-2]] ביחד עם [[קורפוס הטנקים ה-19]] נועדו לתקוף ב-[[6 ביולי]] עם שחר את הכוחות הגרמנים, שהצליחו לחדור לעומק מערך ההגנה הסובייטי, ולהדוף אותם לעמדות המוצא שלהם. בסה"כ נועדו להשתתף בהתקפת הנגד כ-750 כלים משוריינים בסיוע כ-1500 קני ארטילריה. בשעות הבוקר של ה-[[6 ביולי]] ערכו כוחות השריון הסובייטיים בסיוע כוחות רגלים שורת התקפות נגד, אך לא זכו להישגים משמעותיים. הם תקפו בחזית רחבה מדי, במקום לרכז את המאמץ בגזרה צרה, והיחידות התוקפות הוטלו למערכה בזו אחר זו, בזמנים שונים, במקום לתקוף בצורה מרוכזת. בנוסף לכך חיל האוויר הגרמני הצליח להשיג עליונות אווירית זמנית מעל שדה הקרב, ומטוסיו תקפו ללא הפרעה את הטנקים הסובייטיים, וגרמו להם אבדות כבדות. כתוצאה מכך, הגרמנים לא התקשו להדוף את מתקפת הנגד, ובמספר גזרות אף עברו להתקפה והצליחו להשיג התקדמות נוספת. עם זאת, מתקפת הנגד הצליחה להאט את קצב ההתקדמות הגרמנית, ואילצה את הפיקוד הגרמני להטיל למערכה חלק נוסף מעתודותיו הניידות.
ב-[[7 ביולי]], לאחר שערכו מחדש את כוחותיהם, חידשו הגרמנים את המתקפה, במאמץ לפרוץ דרך רצועת ההגנה הסובייטית השנייה. [[קורפוס הפאנצר ה-41]] המתוגבר התקדם דרום מזרחה לכיוון תחנת הרכבת בפונירי, בעוד [[קורפוס הפאנצר ה-47]], ממערב לו, תקף דרומה לכיוון קאשירה ואולחובטקה. שני הקורפוסים לא הצליחו להשיג התקדמות משמעותית במהלך היום וספגו אבדות כבדות. הקרב הפך להיות קרב התשה, והעתודות המשוריינות הסובייטיות המשיכו להנחית התקפות נגד על הכוחות הגרמנים המתקדמים, אם כי רוקוסובסקי החליט למקם את רוב הטנקים שלו ב[[עמדת תובה|עמדות תובה]], כדי לא לחשוף אותם לאש משחיתי הטנקים והטנקים הכבדים הגרמניים. הכוחות הסובייטיים שהגנו על אזור פונירי קיבלו סיוע ארטילרי מסיבי מקורפוס הארטילריה ה-4 מעתודת הפיקוד העליון, שכלל 700 תותחים ומרגמות ו-432 מטל"רים [[קטיושה]]. צפיפות הארטילריה הסובייטית באזור זה הגיעה ל-92 קנים בממוצע לק"מ של חזית. במשך ארבעה ימים ([[7 ביולי|7]] - [[10 ביולי]]) התחוללו קרבות קשים סביב פונירי, בהם סבלו שני הצדדים אבדות כבדות. הכפר ותחנת הרכבת עברו מיד ליד מספר רב של פעמים, אך התקדמות הכוחות הגרמניים נבלמה. אבדות הגרמנים באזור פונירי בלבד הוערכו בלמעלה מעשרת אלפים הרוגים ופצועים וכ-220 טנקים ותותחי סער{{הערה|d.glantz, soviet defensive tactics at kursk|שמאל=כן}} .
החל מה-[[8 ביולי]] ריכזו הגרמנים את המאמץ העיקרי בגזרת קורפוס הפאנצר ה-47, שם תקפו ארבע דיוויזיות פנצר ודיוויזיית פאנצרגרנדיר בחזית צרה, שרוחבה לא עלה על 10 ק"מ. למרות התקפות נגד סובייטיות בלתי פוסקות, הצליחו הכוחות הגרמניים להמשיך להתקדם באיטיות דרומה, כבשו את קאשירה, וב-[[10 ביולי]] הגיעו עד מרחק קצר מטאפלוי (teploie) כ-15 ק"מ מנקודת ההתחלה של המתקפה הגרמנית. זו הייתה הנקודה הרחוקה ביותר אליה הצליחו להגיע כוחות הארמייה התשיעית. הפיקוד הסובייטי הזרים תגבורות חזקות לאזור והצליח לבלום את המשך ההתקדמות הגרמנית.
עד ה-[[10 ביולי]] הגיעו אבדות כוחות השריון הגרמניים לממדים כאלו, שהם לא היו מסוגלים להמשיך להתקדם. הארמייה התשיעית נותרה עם פחות ממחצית הטנקים עימם פתחה את הקרב. משחיתי הטנקים והטנקים מדגם [[טיגר]], שהובילו את המתקפה, ספגו אבדות כבדות במיוחד. לדוגמה, גדוד ה[[יאגדפנצר]] הכבד ה-653, שפתח את הקרב עם 45 משחיתי טנקים מדגם [[אלפנט (משחית טנקים)|פרדיננד]], נשאר ללא אף כלי כשיר לתנועה ב-8 ביולי, ואילו [[גדודי פאנצר כבדים|גדוד הפאנצר הכבד]] 505, שפתח את הקרב עם 31 טנקי טיגר{{הערה|Thomas Jentz & Hillary Doyle. '''Tiger I Heavy Tank 1942-45''', Osprey New Vanguard, p.24|שמאל=כן}}, נותר עם 4 טנקים מבצעיים בלבד, לאחר שלושה ימי לחימה. רוב הכלים המשוריינים שנפגעו לא הושמדו, אך הוצאו מכלל פעולה לפחות למשך מספר ימים. שדות המוקשים הסובייטיים, ובמיוחד שדות מוקשים חדשים, שהונחו במהלך הקרב על ידי יחידות הנדסה סובייטיות מיוחדות, מילאו תפקיד מרכזי בהאטת קצב ההתקדמות הגרמנית ובגרימת אבדות לכלי הרכב המשוריינים. לפי מקורות סובייטיים לפחות 420 טנקים ותותחי סער גרמניים נפגעו במהלך הלחימה ממוקשי נ"ט בלבד.
ב-[[12 ביולי]] פתחו [[חזית בריאנסק]] הסובייטית והאגף השמאלי של [[החזית המערבית (ברית המועצות)|החזית המערבית]] ב[[מבצע קוטוזוב]], מתקפה מתוכננת מראש, שנועדה לכבוש את בליטת אוריול, מצפון לבליטת קורסק, ולחסל את הכוחות הגרמניים שהחזיקו בה. הבליטה, שנכבשה על ידי הצבא הגרמני כבר בסוף 1941, הוחזקה על ידי [[ארמיית הפאנצר השנייה]] ו[[הארמייה התשיעית (ורמאכט)|הארמייה התשיעית]] מ[[קבוצת ארמיות מרכז]]. המתקפה הסובייטית תוכננה והוכנה היטב, והכוחות התוקפים הצליחו לפרוץ תוך זמן קצר דרך מערך ההגנה הגרמני בגזרה המרכזית והצפונית של בליטת אוריול, ולהתקדם לכיוון העיר [[אוריול]]. הארמייה התשיעית נאלצה לעצור באופן מיידי את המשך המתקפה שלה על בליטת קורסק, והחלה להעביר במהירות את כוחותיה צפונה, כדי לתגבר את הכוחות הבולמים את המתקפה הסובייטית החדשה. עד ה-[[15 ביולי]] השלימו הגרמנים את פינוי כוחותיהם מהשטח שכבשו במהלך מתקפת הארמייה התשיעית וחזרו לעמדות המוצא שלהם. המשמעות המעשית של סיום המתקפה הגרמנית בגזרה הצפונית של בליטת קורסק, הייתה אובדן הסיכוי להשיג את יעדי [[מבצע מצודה]] ולהשלים את כיתור הכוחות הסובייטיים בשטח הבליטה. הזרוע הדרומית של המתקפה הגרמנית נותרה תלויה באוויר.
שורה 265:
הטקטיקה בה נקט [[אריך פון מאנשטיין]], מפקד [[קבוצת ארמיות דרום]], במתקפה בגזרה הדרומית של בליטת קורסק, הייתה שונה מהטקטיקה בה נקטה הארמייה התשיעית בצפון הבליטה. בין השאר, מפני שכוח החי"ר שעמד לרשותו היה מצומצם יחסית. הוא לא השתמש בדיוויזיות החי"ר כדי לפלס דרך לדיווזיות הפאנצר, אלא תקף את מערך ההגנה הסובייטי באמצעות דיוויזיות הפאנצר והפאנצרגרנדיר שלו, כאשר יחידות ה[[חרמ"ש]] שלהן, שימשו כתחליף לכוחות החי"ר. היחידות התוקפות השתמשו בטקטיקה הידועה בשם "פאנצר קייל" (טריז שריון). 7 מ-9 הדיוויזיות הניידות, שהשתתפו במתקפה, כללו פלוגת טנקי [[טיגר]] (15-14 טנקים) כל אחת. פירוש הדבר היה שהשריון הכבד ביותר - הטיגרים או ה[[פנתר (טנק)|פנתרים]]- היוו את חוד הטריז המשוריין, בעקבותיהם נפרסו הטנקים בעלי השריון הדק יותר ([[פאנצר סימן 3]] ו[[פאנצר סימן 4]]), ובבסיס הטריז נעו כוחות החרמ"ש בנושאי גייסות משוריינים. בדרך זו הוטלה ההבקעה הראשונית על הטנקים בעלי הכושר הרב ביותר להנחית ולספוג את המהלומות הקשות ביותר, ולפצח עמדות מבוצרות בקו ההגנה הקדמי, כדי לאפשר לטנקים הפגיעים יותר ולכוחות החרמ"ש לתקוף את עמדות החי"ר הסובייטי ולהשלים את הבקעת מערך ההגנה. בניגוד לטיגרים, טנקי הפנתר הופעלו באופן מרוכז. רגימנט הפנתר ה-39 (שתי בריגדות שכללו כ-200 טנקים) הועמד תחת פיקוד דיוויזיית העילית [[דיוויזיית גרוסדויטשלנד|גרוסדויטשלנד]], שיחד איתו כללה יותר כלי רכב משוריינים משתי דיוויזיות הפאנצר, שלחמו לצדה במסגרת [[קורפוס הפאנצר ה-48]], גם יחד.
המתקפה של [[קבוצת ארמיות דרום]] נפתחה ב-[[5 ביולי]] בשעה 05:00 במהלומה ארטילרית קצרה אך מסיבית (לפי מקור אחד, ב-50 הדקות של ההכנה הארטילרית, השתמשו הגרמנים ביותר תחמושת ארטילרית, מאשר הכמות שנורתה על ידם במהלך המערכות בפולין ובצרפת בשנים
בתום יום הלחימה הראשון הצליח [[קורפוס הפאנצר ה-48]], שתקף באגף השמאלי של [[ארמיית הפאנצר הרביעית]], לחדור לעומק של
טנקי הפנתר, שזו הייתה הופעת הבכורה שלהם בכוח גדול, לא עמדו בציפיות הגבוהות שתלה בהם הפיקוד הגרמני. התברר שמערכות הדלק והשמן שלהם אינן מוגנות כראוי, ונוטות להתלקח בקלות, ובנוסף לכך הם סבלו מתקלות טכניות, שהשביתו רבים מהם.
שורה 275:
גם [[קורפוס הפאנצר ה-3]] מ[[פלגת הארמייה קמפף]] לא הצליח להשיג התקדמות רבה. הקורפוס, שמשימתו העיקרית הייתה להגן על האגף הימני של [[ארמיית הפאנצר הרביעית]], תקף את הגזרה שהוחזקה על ידי [[ארמיית המשמר ה-7]] בסיוע [[הקורפוס ה-11 (ורמאכט)|הקורפוס ה-11]]. כוחות הקורפוס הצליחו אמנם לחצות את נהר [[דונייץ הצפוני]] ולהקים [[ראש גשר]] בגדה המזרחית של הנהר, מדרום מזרח לעיר [[בלגורוד]], אך המשך התקדמותם מזרחה בכיוון [[קורוצ'ה]] נבלמה על ידי כוחות עתודה סובייטיים שהוטלו למערכה. המתקפה של דיוויזיית החי"ר ה-168 בסיוע [[דיוויזיית הפאנצר השישית (ורמאכט)|דיוויזיית הפאנצר ה-6]] באגף הצפוני של הקורפוס, לא זכתה להצלחה רבה. שתי הדיוויזיות תקפו מראש גשר קטן מעבר לנהר במיכאילובקה, מצפון-מערב לבלגורוד, אך נתקלו בשדות מוקשים צפופים ובאש ארטילרית מרוכזת, ספגו אבדות כבדות ולא הצליחו להשיג התקדמות משמעותית. מפקד הקורפוס, [[הרמן בריית]], החליט להוציא את דיוויזיית הפאנצר ה-6 מראש הגשר, ולהעביר אותה דרומה, כדי לנצל את ההצלחה היחסית של [[דיוויזיית הפאנצר השביעית (ורמאכט)|דיוויזיית הפאנצר ה-7]], באגף הימני של הקורפוס. כתוצאה מכך נוצר פער, שהלך והתרחב בימים הבאים, בין ארמיית הפאנצר הרביעית, שתקפה צפונה ממערב לבלגורוד, לבין פלגת הארמייה קמפף, שהתקדמה לכיוון צפון מזרח. הפיקוד הסובייטי מיהר לנצל את ההזדמנות כדי לתקוע טריז בין שתי הארמיות ולתקוף את כוחותיהם המתקדמים מהאגף. התקפות הנגד הסובייטיות אילצו את קורפוס הפאנצר ה-3 ואת קורפוס האס אס ה-2 לרתק כוחות ניכרים (כשליש מכוחם) להגנה על אגפם החשוף.
רק [[קורפוס הפאנצר אס אס ה-2]] באגף הימני של [[ארמיית הפאנצר הרביעית]], הצליח להשיג התקדמות נאה והתקדם למעלה מ-15 ק"מ ביום הראשון למתקפה. הקורפוס, שכלל
כוחות השריון הגרמנים סבלו אבדות כבדות ביותר בימים הראשונים של המתקפה. [[דיוויזיית גרוסדויטשלנד]], למשל, דיווחה ב-[[10 ביולי]], שנותרו לה רק 20 טנקים כשירים מתוך 118 בהם פתחה את הקרב. [[קורפוס הפאנצר ה-48]] דיווח באותו יום שנותרו לו רק 38 טנקי [[פנתר]] כשירים לפעולה מתוך 200. קורפוס הפאנצר ה-3 דיווח ב-[[11 ביולי]] שנותרו לו כ-170 טנקים ותותחי סער כשירים מתוך למעלה מ-400. אף על פי שחלק גדול מהטנקים שנפגעו לא הושמדו, וחלקם הוחזרו לפעולה תוך מספר ימים, עדיין מדובר היה ביותר ממחצית הכלים המשוריינים עימם פתחו הגרמנים את המערכה.
שורה 284:
[[קובץ:Kursk south.svg|שמאל|ממוזער|250px|המתקפה הגרמנית על האגף הדרומי של בליטת קורסק, 5-16 ביולי 1943]]
לאחר שני ימי הלחימה הראשונים הואט מאוד קצב ההתקדמות של כוחות קבוצת ארמיות דרום. במרכז הבליטה הגרמנית נבלמה התקדמות [[קורפוס הפאנצר אס אס השני|קורפוס הפאנצר אס אס ה-2]] כמעט לחלוטין לאחר שנתקל בכוחות הדרג השני של [[חזית וורונז']]. כוחות הקורפוס ספגו שורת התקפות נגד של כוחות השריון הסובייטיים, ונאלצו לעבור למגננה. באגף השמאלי של ארמיית הפאנצר הרביעית, הצליח [[קורפוס הפאנצר ה-48]] ב-9 ביולי, לאחר מאמצים רבים, להדביק את הפער בינו לבין קורפוס הפאנצר אס אס השני, ליישר עימו קו, ולטהר את השטח שנכבש מכוחות סובייטיים. אולם הוא עדיין היה רחוק מהשגת יעדיו הראשוניים, חציית נהר פסל וכיבוש אובויאן. נסיגת הכוחות הסובייטיים התבצעה באופן איטי ומסודר, ויחידות הנדסה שעבדו בלילות, הטמינו כ-55 אלף מוקשים חדשים בנתיבי ההתקדמות המשוערים של הכוחות הגרמניים.
ב-[[9 ביולי]] בלילה הורו מפקד [[קבוצת ארמיות דרום]], [[אריך פון מאנשטיין]], והרמן הות, מפקד [[ארמיית הפאנצר הרביעית]] לכוחותיהם לחדש את המתקפה במטרה להשלים את הבקעת מערך ההגנה הסובייטי, ולפרוץ אל אזורי העורף של הכוחות הסובייטיים המגנים על בליטת קורסק. הפיקוד הגרמני לא היה מודע להימצאות שתי ארמיות מ[[חזית הערבה]] מאחרי חזיתו של ואטוטין, ולכן העריך שהמתקפה הגרמנית החדשה לא צפויה להיתקל בהתנגדות משמעותית מצד כוחות שריון סובייטיים .
דיוויזיית [[הדיוויזיה ה-3 של האס אס|טוטנקופף]], באגף השמאלי של [[קורפוס הפאנצר אס אס השני|קורפוס הפאנצר אס אס ה-2]], בסיוע [[דיוויזיית הפאנצר ה-11]] מ[[קורפוס הפאנצר ה-48]], נועדו לצלוח את נהר [[פסל (נהר)|פסל]], ולנוע צפונה בכיוון אובויאן וקורסק. במקביל נועדו דיוויזיות הס"ס לייבשטנדרטה ודאס רייך לתקוף בכיוון צפון מזרח במטרה להשתלט על צומת מסילות הברזל ב[[פרוחורובקה]], בפיתחה שבין נהר [[דונייץ]] לנהר פסל.
בשעות הערב של ה-[[10 ביולי]] הצליחה דיווזית טוטנקופף לצלוח את נהר פסל ולהקים ראש גשר בגדה הצפונית של הנהר. ממזרח לה הצליחה דיוויזיית לייבשטנדרטה, לאחר יומיים של התקדמות איטית, להגיע בשעות הערב של ה-[[11 ביולי]] עד מרחק קצר מפרוחורובקה, כ-35 ק"מ מנקודת ההתחלה של המתקפה הגרמנית.
במקביל להתקדמות [[ארמיית הפאנצר הרביעית]] חידשה גם [[פלגת הארמייה קמפף]] את התקדמותה, במטרה לסייע למתקפה של [[קורפוס הפאנצר אס אס השני]]. היא נערכה מחדש ושינתה את מרכז הכובד של המתקפה שלה. שלוש הדיוויזיות של קורפוס הפאנצר ה-3 רוכזו באגף הצפוני של ראש הגשר, שנכבש על ידי כוחותיו של קמפף בגדה המזרחית של הדונייץ בימים הראשונים של המתקפה הגרמנית. הן תקפו לכיוון צפון במקביל לנהר [[דונייץ הצפוני]] (בעברו המזרחי של הנהר), והצליחו לחדור לעומק מרחב ההגנה האופרטיבי הסובייטי. ב-[[11 ביולי]] הואצה התקדמות הקורפוס וכוחותיו גמאו 15 ק"מ במהלך היום. ב-[[12 ביולי]] עם שחר כבשה [[דיוויזיית הפאנצר השישית (ורמאכט)|דיוויזיית הפאנצר ה-6]] ראש גשר בגדה המערבית של הדונייץ, ויצרה איום ממשי על האגף המזרחי של הכוחות הסובייטיים שניצבו מול [[ארמיית הפאנצר הרביעית]]. ב-[[12 ביולי]] היו הכוחות הגרמניים אמורים להמשיך במתקפה במגמה להשלים את הבקעת מערך ההגנה של חזית וורונז'.
שורה 297:
האיום שיצרה ההתקדמות הגרמנית המחודשת על יציבות החזית הסובייטית בדרום בליטת קורסק, והחשש מפני כיתור כוחות [[חזית וורונז']] מעורפם, אילצו את הפיקוד הסובייטי להגיב במהירות. הוא החליט שהגיעה העת להטיל למערכה את שתי הארמיות הרעננות מ[[חזית הערבה]], שנשמרו עד אז בעתודה מאחרי חזיתו של ואטוטין. [[ארמיית הטנקים החמישית (ברית המועצות)|ארמיית הטנקים ה-5]] וארמיית המשמר ה-5 ביחד עם [[הארמייה ה-69 (ברית המועצות)|הארמייה ה-69]], [[ארמיית הטנקים הראשונה (ברית המועצות)|ארמיית הטנקים ה-1]] ו[[ארמיית המשמר ה-6]] מ[[חזית וורונז']] נועדו להנחית מתקפת נגד סימולטנית על הכוחות הגרמנים, במטרה לעצור את התקדמותם ולהשמיד את הכוחות שחדרו לעומק מערך ההגנה הסובייטי. [[ארמיית הטנקים החמישית (ברית המועצות)|ארמיית הטנקים ה-5]] בסיוע חלק מיחידות ארמיית המשמר ה-5 נועדה לתקוף את [[קורפוס הפאנצר אס אס השני|קורפוס הפאנצר אס אס ה-2]], בעוד הארמייה ה-69 תוקפת את קורפוס הפאנצר ה-3, וארמיית הטנקים ה-1 בסיוע ארמיית המשמר ה-6 תוקפים את [[קורפוס הפאנצר ה-48]]. החשיבות שייחס [[סטלין]] לבלימת המתקפה הגרמנית ולמתקפת הנגד הסובייטית הייתה גדולה כל כך, עד שהוא הורה לשני המפקדים הבכירים של הצבא האדום, [[גאורגי ז'וקוב|ז'וקוב]] ו[[אלכסנדר ואסילבסקי|ואסילבסקי]], לטוס לגזרת פרוחורובקה, כדי לתאם באופן אישי את המבצעים של הכוחות הסובייטיים באזור.
ב-[[12 ביולי]] נערך באזור [[פרוחורובקה]] אחד מקרבות השריון הגדולים בהיסטוריה. לפי תיאור הקרב במקורות הסובייטיים, עליהם הסתמכו רוב המחקרים שעסקו בקרב (כולל המחקרים המערביים) עד העשור האחרון של המאה ה-20, השתתפו בקרב כ-850 טנקים סובייטיים, מולם התייצבו
מחקרים עדכניים על קרב פרוחורובקה, המסתמכים על חומרים מהארכיונים הגרמניים והסובייטיים, שנחשפו לאחרונה, מעלים תמונה שונה לחלוטין על מה שהתרחש בו. היקף הכוחות שהשתתפו בקרב, לפחות מהצד הגרמני, היה קטן בהרבה ממה שהיה מקובל לחשוב, והחשיבות שיוחסה לתוצאותיו הייתה מוגזמת. למעשה, לא מדובר היה על קרב אחד, אלא על מספר קרבות שהתנהלו במקביל לאורך גזרה רחבה למדי. הכוח העיקרי שנטל חלק בקרב מהצד הגרמני היה [[קורפוס הפאנצר אס אס ה-2]]. הוא כלל פחות מ-300 טנקים ותותחי סער כשירים לתנועה, שרבים מהם תוקנו באופן חפוז לאחר שנפגעו במהלך הלחימה. מולו עמדה ארמיית הטנקים ה-5 המתוגברת, שכללה למעלה מ-800 טנקים ותותחים מתנייעים, מתוכם כ-650 נטלו חלק בלחימה באזור פרוחורובקה (חלק מיחידות הארמייה הופנו מזרחה, כדי לבלום את התקדמות יחידות קורפוס הפאנצר ה-3, שחצו את הדונייץ).
שורה 305:
רמת התיאום בין כוחות הקרקע והאוויר של הצבא האדום הייתה גרועה, ובנוסף לכך כוחות האוויר שסייעו לכוחות הסובייטיים בגזרה הדרומית של בליטת קורסק, ארמיות האוויר ה-2 וה-17, התרכזו בעיקר בסיוע לפעילות ההתקפית בגזרת [[קורפוס הפאנצר ה-48]], ולכן לא נתנו חיפוי מספק למתקפה של [[ארמיית הטנקים ה-5 של ברית המועצות|ארמיית הטנקים ה-5]] על [[קורפוס הפאנצר אס אס ה-2]]. כוחות הלופטוואפה, ששלטו בשמיים מעל אזור פרוחורובקה, תקפו את ריכוזי השריון הסובייטי, שנחשפו בשטח הפתוח, וגרמו להם אבדות כבדות. בנוסף לכך חלק מהכוחות התוקפים נתקלו בדרכם בתעלת נ"ט (סובייטית) עמוקה, שעיכבה את התקדמותם, ונחשפו לאש נ"ט גרמנית בעודם מנסים למצוא דרך לעקוף/לחצות אותה. התקפות כוחות השריון הסובייטי היו כה עזות, עד שבמספר מקרים הצליחו טנקים שלהם לחדור דרך הקווים הגרמניים, ולתקוף את עמדות הארטילריה בעורפם, לפני שנהדפו לאחור. הלחימה התנהלה לעיתים בטווחים קרובים מאוד. בסופו של דבר נהדפו כל ההתקפות הסובייטיות לאחר לחימה עזה, ולקראת ערב נסוגו שני הצדדים לעמדות המוצא שלהם, כדי להתארגן מחדש.
אבדות הצדדים היריבים במהלך הקרב נותרו שנויות במחלוקת. נראה שהמספר האמיתי של הכלים המשוריינים שנפגעו במהלכו קרוב יותר להערכות הממעיטות. [[ארמיית הטנקים ה-5 של ברית המועצות|ארמיית הטנקים ה-5]] ספגה אבדות כבדות. 300-350 מהטנקים שלה נפגעו, מתוכם כ-200 הושמדו לחלוטין, והיא ספגה כ-5500 נפגעים. קורפוס הטנקים ה-29 איבד כ-70 אחוז ממצבת הטנקים שלו במהלך יום הלחימה. אבדות קורפוס הס"ס ה-2 היו קלות יחסית, ולפי מקורות גרמניים לא עלו על
תוצאות הקרב לא היו חד משמעיות. כוחות [[הצבא האדום]] הצליחו אמנם לעצור את המשך ההתקדמות הגרמנית לכיוון פרוחורובקה, אך הם עצמם לא הצליחו להגיע להישגים כלשהם, ומתקפת הנגד הכושלת שלהם עלתה להם במחיר כבד. ייתכן שהפיקוד הסובייטי יכול היה לעשות שימוש נכון יותר בארמיית הטנקים הרעננה שעמדה לרשותו, שנפגעה קשות במהלך הקרב. ניתן לומר שהקרב הסתיים בניצחון טקטי גרמני, ובתיקו אסטרטגי, אולם הוא שיכנע את הפיקוד הגרמני, שלרשות הצבא הסובייטי עומדות עדיין עתודות משוריינות רבות עוצמה באזור בליטת קורסק, ושל[[קבוצת ארמיות דרום]] אין יכולת להשיג הכרעה במערכה, ובכך אולי טמונה חשיבותו העיקרית.
שורה 347:
קשה לתת הערכה מדויקת של אבדות הצדדים היריבים במהלך קרב קורסק. ראשית, יש בעיה של קביעת התיחום בזמן ובמרחב של הקרב. בברית המועצות המונח "קרב קורסק" התייחס לא רק למתקפה הגרמנית על בליטת קורסק, אלא גם למתקפות הסובייטיות שנערכו בעקבותיה מצפון ומדרום לבליטה - [[מבצע קוטוזוב]] ו[[מבצע רומיאנצב]] - ולפרק הזמן שבין [[4 ביולי]] ל-[[23 באוגוסט]] [[1943]]. הגרמנים, לעומת זאת, מתייחסים רק לפרק הזמן בו נמצאו כוחותיהם (לפחות [[קבוצת ארמיות דרום]]) במתקפה ([[4 ביולי|4]] - [[16 ביולי]]), אף על פי שנסיגת כוחותיו של מאנשטיין מבליטת קורסק הסתיימה רק ב-[[23 ביולי]]. שנית, הנתונים לגבי אבדות [[הצבא האדום]] וה[[וורמאכט]] במהלך הקרב אינם חד משמעיים, ולכן קיימות מחלוקות בין החוקרים השונים של הקרב, הן במערב והן בברית המועצות לשעבר, לגבי חומרת האבדות של הצדדים היריבים.
ההערכות ביחס לאבדות הצד הסובייטי במהלך הקרב בשטח בליטת קורסק ([[4 ביולי|4]] - [[23 ביולי]]) נעות בין 178{{הערה|Krivosheev, Grigoriy (1997). [http://lib.ru/MEMUARY/1939-1945/KRIWOSHEEW/poteri.txt#w06.htm-_Toc536603380 Russia and the USSR in the Wars of the 20th Century: Loss of Armed Forces: Statistical Study], Moscow: Olma Press|שמאל=כן}} ל-235 אלף נפגעים (הרוגים, פצועים ונעדרים, כולל שבויים). אבדות [[הצבא האדום]] בציוד כללו 1,600-1,900 טנקים ותותחים מתנייעים, ו-459-1,000 מטוסים. ההערכות ביחס לאבדות הצד הגרמני בימים [[4 ביולי|4]] - [[16 ביולי]] (השלב ההתקפי של קרב קורסק) הן
אין מחלוקת על העובדה שאבדות הצבא האדום במהלך קרב קורסק היו כבדות במידה ניכרת מאבדות הכוח הגרמני התוקף. אולם נוכח העובדה שהצבא האדום לחם בקרב מגננה מתוכנן היטב, בתנאים אופטימליים מבחינתו, יחס אבדות של 4:1 או 5:1 (כשמדובר בטנקים ובמטוסים) לטובת הצד הגרמני נראה בלתי סביר. הסבר אפשרי לפער העצום בין אבדות הצדדים היריבים, לפחות בכלי רכב משוריינים (טנקים ותותחי סער), ניתן למצוא בעובדה שהגרמנים מתייחסים רק לכלים שהושמדו לחלוטין, בעוד שבצד הסובייטי מדובר על כלל הטנקים שנפגעו, שחלקם תוקנו והוחזרו לשימוש לאחר הקרב.
לפי המקורות הגרמניים, ב-[[13 ביולי]] מספר הטנקים ותותחי הסער המבצעיים בשלוש הארמיות שהשתתפו במתקפה, ירד ב-1,612 בהשוואה למספר הכלים המשוריינים שעמדו לרשותן ב-[[4 ביולי]], ערב פתיחת קרב קורסק. כלומר, למעלה מ-60 אחוז מהכלים המשוריינים הגרמניים נפגעו במהלך תשעת הימים הראשונים של הקרב. יש לזכור, שמספר זה אינו כולל כלים רבים, שנפגעו קלות ותוקנו במהלך הקרב, וכן תגבורות שנשלחו לכוחות התוקפים במהלך הקרב{{הערה|1=Glantz.d.m:House.j, '''The battle of Kursk''', university of Kansas press, 2004, pp.275-276|שמאל=כן}}. הגרמנים מודים ש-323 כלים משוריינים שלהם הושמדו לחלוטין, אך אינם מספקים נתונים לגבי גורלם של יתר הכלים, שנפגעו בדרגות שונות של חומרה. סביר להניח שחלקם הוחזרו לשרות מבצעי תוך פרק זמן קצר יחסית, אך מאות טנקים ותותחי סער הוצאו מקו החזית והושבתו למשך חודשים ארוכים לצורך תיקונים. עובדה זו משתקפת בירידה החדה שחלה באחוז הטנקים ותותחי הסער הכשירים לשירות בחזית המזרחית החל מיולי [[1943]]
ראיה נוספת לחומרת האבדות שספגו הכוחות הממונעים הגרמנים במהלך קרב קורסק ניתן למצוא בעובדה, שכאשר הצבא הסובייטי עבר להתקפה מצפון ומדרום לבליטת קורסק, זמן קצר לאחר מכן, הכוחות הניידים שנותרו ל[[קבוצת ארמיות מרכז]] ול[[קבוצת ארמיות דרום]] לא היו מסוגלים לבלום את המתקפות הסובייטיות, ולעבור למתקפת נגד (כפי שעשו פעמים רבות בעבר), והפיקוד הגרמני נאלץ להורות על נסיגה כללית של כוחותיו לקו הדנייפר.
| |||