הבדלים בין גרסאות בדף "קדר (שבט וממלכה)"

הגהה, replaced: ו-ק ← וק (5)
מ (בוט החלפות: \1אמיתי\2)
(הגהה, replaced: ו-ק ← וק (5))
 
 
====תקופת "הזוגות" - יתיה-בסקאנו ותלחנו-חזאל====
בסוף המאה השמינית לפנה"ס ובתחילת השביעית, ניכרים סימנים להתרחבות שטחי הנוכחות והפעילות של הקדרים גם לדרום מסופוטמיה (דרום בבל) ולגבולה הדרומי של [[ממלכת יהודה]] בנגב. כתובות מתקופת סנחריב, מלך אשור בשנת 703 לפנה"ס, מזכירות יישובים רבים בעלי שמות ערביים בדרום בבל, כגון '''דֻר-אָבִיָתָ, דֻר-אֻעָיִת, דֻר-בִרְדָדָ, דֻר-אֻֻגֻרִ, דֻר-אָקִיָ ו-קִדְרִנָוקִדְרִנָ,''' וייתכן שקיים קשר כלשהו בין יישובים אלה לממלכה הערבית.{{הערה|[[#Eph’al|Eph’al]], עמ' 115.}} כל היישובים הללו נמצאו בשטחים של שבטי בית-אמוקני ובית-דוקארי ה[[כשדים|כשדיים]] בין העיר בבל לעיר [[אור (עיר)|אור]]. נוכחות כה בולטת של יישובים ערביים באזור זה קשורה לתנועה ערה של סחר בציר מזרח-מערב בין דרום מסופוטמיה למערב המזרח הקדום, וכן לציר הסחר מדרום חצי האי ערב ומרכזו למסופוטמיה העשירה. עם זאת, נוכחות זו לא הגיעה למפרץ הפרסי עצמו ולא התערבה ישירות בפעילות המסחרית של ממלכות [[דילמון]] ו[[מגן (אזור)|מגן]] שם.{{הערה|Eph’al, עמ' 116-117.}}
 
בתקופה זו עמדו בראש הממלכה הקדרית אח ואחות: '''מלכת הערבים [[יתיה|יָתִיֶה]]''' {{אנ|Yatie}} ואחיה '''בָאָסְקָנֻ'''. אלה חברו בשנת 703 לפנה"ס אל מלך בבל, [[מרודך בלאדן|מרודך בלדאן השני]], יחד עם ממלכת [[עילם]], ומרדו באימפריה האשורית. סנחריב נקט ביד קשה נגד מרד זה, ניצח את צבאו של מרודך בלאדן ונטל שלל רב, כולל כזה המזוהה עם רכוש הערבים.{{הערה|[[#Shuaib|Shuaib]], עמ' 158.}}{{הערה|[[#Eph’al|Eph’al]], עמ' 112-113.}} בקצה המערבי של אזורי פעילותם, תמכו הקדרים גם במרד [[חזקיהו]], מלך יהודה בשנת 701 לפנה"ס. כתובת מלכותית אשורית מתארת את דיכוי המרד, ובכלל זה מזכירה את הערבים לצדו של חזקיהו: "...את חזקיהו הוד האימה של מלכותי הכריע, והערבים ולוחמיו המובחרים אשר העביר לעיר בירתו ירושלים ברחו...".{{הערה|Shuaib, עמ' 116. הציטוט תורגם מאנגלית.}} מעורבותם במרד מצביעה על אינטרסים שהיו להם סביב ממלכת יהודה ונוכחותם באזור סביב יהודה – כנראה בדרום עבר הירדן ובנגב. גם אם המניע של הקדרים להצטרף למרידות נגד סנחריב היה כלכלי (שמירה על עצמאות ודומיננטיות בדרכי הסחר), מעורבותם הפעילה במרידות מצביעה על תפיסתם העצמית כגורם מדיני משמעותי בזירה האזורית וכפועל יוצא על נכונותם לפעול לטובת האינטרסים שלהם באופן צבאי-פוליטי. שלטונם של יתיה ובסקנו נמשך משנת 710 לפנה"ס עד 695 לפנה"ס, כלומר, משלהי תקופת [[סרגון השני]] ובחלק מתקופת שלטונו של סנחריב.{{הערה|Shuaib, עמ' 115.}}
*בשלב ראשון, בשנת 652 לפנה"ס או מעט לפני כן, החל יותע בהתקפות צבאיות על שטחים במערב האימפריה – אזור עבר הירדן ודרום סוריה. בקרבות אלה נתקלו הקדרים בכוחות צבאיים אשוריים שהוצבו באזור, וכן בצבאות של ממלכות נאמנות לאשור, בעיקר מלך מואב, '''כָמָשְחָלְתָ'''. יותע נחל מפלה בקרב ונאלץ לברוח ולמצוא מקלט אצל נָתְנֻ מלך נָבָיוׄת. מסיבה לא ברורה (בין אם נבגד והוסגר לאשורים בידי נתנו, פותה במרמה להגיע לנינוה לבקש מחילה, או שחשב שאם יפנה למלך אשור, זה יחון אותו) הגיע יותע לנינוה בשנת 652 לפנה"ס. הוא נלכד שם והושם כבול בשלשלאות בשער העיר למען "יראו וייראו". גם אשתו של יותע, עדיה, נתפסה בידי האשורים לאחר שניסתה לברוח מהמחנה העורפי בו שהתה לשטח הקדרי וגם היא נשלחה לנינוה.
*במקביל, ידוע על פעילות צבאית דומה של "מלך קדר" (כך כונה בתיעוד האשורי) אחר בשם '''עָמֻלָדִין'''. גם הוא הובס בקרב בידי מלך מואב, כמשחלתה, נתפס והובל עם אנשיו לשבי בנינוה. בתיעוד האשורי תוארה תבוסתו של עמולדין בסמוך לאירוע תפיסתה של עדיה, וקיימות פרשנויות שונות למקומו ולקשריו עם עדיה: פרשנות אחת גורסת שעמולדין היה מנהיג קדרי במקביל ליותע ופעל צבאית נגד האשורים באותה זירה ובמועד סמוך ליותע. מסיבה זו נתפסה עדיה בידי האשורים בסמוך ללכידתו בעת שהייתה במחנה עורפי. פרשנות שנייה גורסת כי עמולדין הפך למלך קדר מיד עם היוודע דבר שביו של יותע והוא הובס בקרב אחרי שיצא יחד עם עדיה להילחם באשורים כדי לשחרר את המלך שהחליף. על פי גרסה זו, המלך השבוי בנינוה לא היה יותע אלא '''עואית בן-ברדדה''' – יורש נוסף של יותע.
*בשלב שני, סביב 651 לפנה"ס, עם תחילת המרד הבבלי בראשות אחיו העוין של אשורבניפל, '''[[שמש-שום-אוכין|שָמָש–שֻם-אֻכין]]''', התגייסו הקדרים לעזרת הבבלים (כפי שהיה בתקופת סנחריב) ונשלחו שני מנהיגים צבאיים, האחים '''אָבִיָת (אביתע) ו-אָיִמֻוואָיִמֻו בני תֶאְרִי''' להילחם תחת פיקוד הבבלים. במהלך מסעם לבבל, או לאחר שהגיעו אל העיר, נחלו המורדים מפלות, ועקב המצור האשורי על העיר החליט אביתע להסגיר את עצמו לאשורים בנינוה בתקווה שיצליח לשכנעם למחול לו. אשורבניפל, כנראה ראה בכך הזדמנות לחולל שינוי לטובתו בממלכת קדר. הוא מחל לאביתע ושלח אותו חזרה לקדר כמלך ממונה במקומו של יותע בן-חזאל, שנשאר שבוי בנינוה. אימו בן-תארי, אחיו של אביתע לקרב, הוצא להורג בידי האשורים - פשטו את עורו בעודו בחיים.
*במקביל לכהונת מלכותו של אביתע, מופיע בתיעוד האשורי אחיינו של יותע בן-חזאל, '''עואית בן-ברדדה'''. גם הוא מופיע בתיעוד כ"מלך הערבים", ופעם אחת גם כמלך קבוצת שבטים בשם סֻמֻאָן. יש חוקרים הגורסים שעואית בן-ברדדה היה היורש האמיתי של יותע בקדר, היה בעלה של עדיה, וגם הוא נשבה בידי האשורים. בהתאם לגישה זו, מסע המלחמה של עמולדין ועדיה נגד אשור היה כדי לשחרר אותו, ואביתע ירש את מקומו עקב יחסיו הטובים עם האשורים בעקבות כניעתו בפרשת הקרב בבבל. פרשנות אחרת גורסת שעואית בן-ברדדה ואביתע כיהנו במקביל כמלכי קדר, עואית כמנהיג ממוצא קדרי ואביתע כממונה מטעם אשור, ושניהם ירשו את מקומו של יותע.
*בכל מקרה, באמצע שנות ה-40 של המאה השביעית החליטו הקדרים ושבטים ערביים אחרים למרוד שוב באשורים, על רקע התמקדות הצבא האשורי במלחמה בעילם וירידה בנוכחות האשורית במערב האימפריה. כשהתפנה הצבא האשורי מהמלחמה במזרח, יצא למסע מלחמה גדול במערב נגד שורה ארוכה של שבטים ערביים, בהם גם הקדרים. על פי התיאור האשורי, שוב הובסו הקדרים ומלכיהם הודחו.
| ||זָבִיבָה||מלכת הערבים||740-735 לפנה"ס||שלמנאסר החמישי ותגלת פלאסר השלישי (אשור)
|-
| ||שָמְשִי||מלכת הערבים||735-710 לפנה"ס||תגלת פאסר השלישי ו-סרגוןוסרגון השני (אשור)
|-
|בָאסְקֻנֻ||יָתִיָה||מלכת הערבים||710-695 לפנה"ס||סרגון השני וסנחריב (אשור)
|חזאל|| ||מלך קדר||690-677 לפנה"ס||סנחריב ואסרחדון (אשור)
|-
|יָוֻתָע בן חזאל||תָבֻעָ ו-עָדִיָהועָדִיָה||מלך קדר ומלכת הערבים||677-652 לפנה"ס||אשורבניפל (אשור)
|-
|עָמֻלָדִין|| ||מלך קדר||652-651 לפנה"ס||אשורבניפל (אשור)
ה[[אלפבית]] הצפון-ערבי נחשב לאחד משתי משפחות שיטות הכתב שנגזרו מהענף האלפביתי הערבי (השנייה היא ה[[דרום ערבית]]), אשר בעצמו התפצל מהכתב ה[[אלפבית פרוטו-כנעני|פרוטו-כנעני]] (מקביל לו הוא ענף הכתב הפיניקי-עברי-ארמי).{{הערה|[[#Mcdonald|Mcdonald]], עמ' 494.}} בשפה הדומאתית, הרלוונטית ביותר לשפת הקדרים, נמצאו רק שלוש כתובות שנמצאו ליד העיר '''סָקָאקָה''' שבמחוז אל-ג’אוף (לכן גם נקראות במספר מחקרים "Jawfian"), הוא המחוז בו נמצא נווה המדבר דומה. הכתובות אינן מתוארכות, אולם מעריכים שמקורן באמצע האלף הראשון לפנה"ס. הכתב עצמו נבדל במידה רבה משני הדיאלקטים האחרים בשפות הצפון ערביות (תימאתית ודדאנית).{{הערה|שם=M.C.A.490}}
 
רוב הכתובות שנמצאו בשלושת הניבים של נווי המדבר הצפון ערבי, נכתבו מימין לשמאל. בדומאתית לא היו רווחים בין המילים, אולם היו סימנים מפרידים.{{הערה|[[#Mcdonald|Mcdonald]], עמ' 495.}} אמנם אין מספיק כתובות דומאתית כדי להתחקות אחר כל האלפבית, אך ההערכה היא שהשפות הצפון ערביות כללו 28 צלילים ועיצורים. חוקרים מעריכים שהעיצורים ב, ד, ד’, ח, ק, ל, מ, נ, ת, ת’, וו, י, ו-זוז נהגו כפי שמוכר בערבית הקלאסית. לא ברור ההיגוי של העיצור פ’ – האם נהגה כפי שהיום או יותר כ-פ’ לא דגושה (F).{{הערה|Mcdonald, עמ' 497.}} כבשאר השפות השמיות, הבסיס המורפולוגי הוא של שורש תלת עיצורי. מילים נקביות קיבלו לרוב את הסיומת "ת".
 
בתקופה הפרסית, ולפי חלק מהחוקרים, אפילו מתקופת נבונאיד הבבלי,{{הערה|[[#Mcdoland|M.Mcdoland]], עמ' 16-17.}} מוכר שימוש עיקרי בשפה '''הארמית''' כשפת הכתיבה, כפי שניתן לראות בקערת ההקדשה בתל-מסחותה. עם זאת, לא ברור אם זו הייתה גם שפת הדיבור, ויש להניח שזו התפתחה יחד עם שאר הניבים של השפות הצפון ערביות לכדי הערבית הקלאסית ואחריה - המודרנית.{{הערה|Pioter Bienkovskie & Evelin Van Der Steen, “Tribes, Trade and Towns:A New Framework for the Late Iron Age in Southern Jordan and the Negev”, in Bulletin of the American Schools of Oriental research, No. 323, August 2001, p. 40.}}