הביטלס – הבדלי גרסאות
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
←אקורד אחרון (1970-1969): עריכה |
←1967: הרחבה, עיצוב |
||
שורה 110:
שאר האלבום שיקף את הרוח שנשבה בהקלטת שירו הראשון. שיריו של מקרטני, שגילה התעניינות רבה יותר מחברי הלהקה האחרים בחידושים מוזיקליים ובשיטות הקלטה, תפסו מקום בולט במיוחד באלבום זה – גם מבחינת זמן ההקלטה שהוקדש להם וגם בתשומת הלב שהוקדשה בהם למציאת דרכי הבעה חדשות, החורגות ממסגרת שיר פופ קונבנציונלי. ב-[[Eleanor Rigby]], אחד משירי הפופ הראשונים שעסקו בגלוי בזקנה, בדידות ומוות, מלווה מקרטני ברביעייה כפולה של כלי מיתר, בשיטת הקלטה חריגה ביחס להקלטה המקובלת של כלי מיתר;{{הערה|1=Emmerick, ''Here'', עמ' 126-7.}} ב-[[For No One]] מלווה השיר בסולו [[קרן יער]], המגיעה לגובה חריג של צליל; ואילו ב-[[Got to Get You Into My Life]] – שיר הלל לשימוש במריחואנה{{הערה|1=Miles, ''Many years from Now''. עמ' 290.}} – נוספו כלי נשיפה, בסגנון טרום-פאנקי.{{הערה|1=השיר הפך אחר־כך ללהיט פאנקי של להקות כ"[[אדמה, רוח ואש]] ו"[[דם, יזע ודמעות]]".}} נכונותו של מקרטני להשקיע מחשבה ועבודה בהקלטות שיריו ושירי האחרים, כמו גם נכונותו לתפוס מקום מרכזי יותר, העניקה לו בהדרגה מעמד של החבר היוזם והמוביל העיקרי בלהקה, מעמד שרק ילך ויתעצם בשנים הבאות.
=== שנות הסטודיו (1970-1967) ===
{{שכתוב|החל מחלק זה הערך בחלקו לא מדויק וללא מקורות|פסקה=כן|נושא=מוזיקה|נושא2=תרבות פופולרית}}
==== Sgt. Pepper's Lonely Hearts Club Band ====
באותו הזמן פנו הביטלס להקלטת האלבום "[[Sgt. Pepper's Lonely Hearts Club Band]]" (ב[[תרגום חופשי]]: תזמורת מועדון הלבבות הבודדים של סמל פפר), שיצא ב-[[1 ביוני|25 במאי]] [[1967]] והפך לסמל רוח התקופה. עטיפתו התפרסמה מאוד וזכתה לגרסאות כיסוי רבות על ידי אמנים אחרים. יש הטוענים כי במבט לאחור, מקבץ השירים באלבום אינו הטוב שבאלבומי הביטלס, וגם לרעיון "[[אלבום נושא|אלבום הנושא]]" לא היה בסיס ממשי באלבום עצמו, אך התקליט פרץ נתיבים חדשים בהיותו הפעם הראשונה בה תקליט רוק נוצר ונבנה כיצירת אמנות.▼
[[קובץ:Pepper's.jpg|ממוזער|עטיפת האלבום "Sgt. Pepper's Lonely Hearts Club Band", עטיפת האלבום המפורסמת ביותר.{{דרוש מקור}}]]
ללא הצורך לעשות סיבובי הופעות, הביטלס הסתגרו באופנם יחד עם מפיקם [[ג'ורג' מרטין]] והתחילו לפתח גישה אקספרמנטלית בעודם מקליטים את האלבום "[[Sgt. Pepper's Lonely Hearts Club Band]]" (ב[[תרגום חופשי]]: תזמורת מועדון הלבבות הבודדים של סמל פפר). ההקלטות התחילו בשלהי נובמבר 1966 ולפי טכנאי הקול שלהם [[ג'ף אמריק]] לקחו יותר מ-700 שעות.{{הערה|ג'ף אמריק, '''Here, There and Everywhere: My Life Recording the Music of The Beatles''', עמ' 190}} הוא כותב: "הלהקה התעקשה שכל דבר ב-Sgt. Pepper's Lonely Hearts Club Band היה צריך להיות שונה. היו לנו מיקרופונים ממש מתחת לפעמונים של [[כלי נשיפה ממתכת]] ואוזניות שהפכו למיקרופונים שהוצמדו ל[[כינור|כינורים]]. השתמשנו ב[[מתנד (אלקטרוניקה)|מתנדים]] פרימיטיביים כדי לשנות את המהירות של כלי נגינה ושל השירה והיו לנו טייפים שנכחתו והודבקו מחדש מלמעלה למטה ובכיוון הלא נכון".{{הערה|ג'ונת'ן גולד, '''Can't Buy Me Love: The Beatles, Britain and America''', עמ' 387-388}} חלקים מהשיר "[[A Day in the Life]]" כללו אורכסטרה של 40 נגנים. תקופת ההקלטות גם יצרה את הסינגל הכפול של צמד השירים "[[Strawberry Fields Forever]]", שיר של לנון שהיה לאבן דרך ביצירת [[רוק פסיכדלי|הרוק הפסיכדלי]], ו-"[[Penny Lane]]", שבו שיכלל מקרטני את השילוב בין [[מוזיקה מודרנית]] ל[[מוזיקה קלאסית]].
▲
הרעיון מאחורי האלבום הוא של להקה בדויה בשם Sgt. Pepper's Lonely Hearts Club Band, שכל האלבום הוא למעשה הופעה חיה של שיריה. הקונספט מגובה בקולות כמו מחיאות כפיים וצחוק של הקהל בין השירים, מעברים המקשרים ביניהם וחזרה של שיר הנושא, Sgt. Pepper's Lonely Hearts Club Band, עם שינוי במילים לקראת סופו של האלבום. עטיפתו של האלבום נחשבת למהפכנית בתחום, ובה מופיעים חברי הביטלס כחברי להקת Sgt. Pepper, לבושים בחליפות צבאיות צבעוניות.{{הערה|{{קישור כללי|כתובת=https://en.wikipedia.org/wiki/List_of_images_on_the_cover_of_Sgt._Pepper%27s_Lonely_Hearts_Club_Band|הכותב=|כותרת=Wikipedia-List of images on the Sgt. Pepper's Lonely Hearts Club Band cover|אתר=|תאריך=}}}} מעליהם, איורים ותמונות של אנשים מפורסמים שהשפיעו על חברי הלהקה, ביניהם: [[אדגר אלן פו]], [[בוב דילן]], [[מרילין מונרו]], [[קרל מרקס]] ועוד. לצידם, איור של חברי הלהקה עצמם בלבושם מתקופת הביטלמניה במבטים עצובים, במה שמסמל את סופה של התקופה. בצד האחורה של האלבום הופיעו המילים לכל השירים שבו, צעד חדשני נוסף שיהפוך בעתיד לנורמה. העטיפה זכתה בפרס הגראמי של אותה השנה, והתווספה לשלוש זכיות נוספות של האלבום בקטגוריות שונות של הפרס, ביניהן האלבום הטוב ביותר.
שורה 130 ⟵ 133:
[[Sgt. Pepper's Lonely Hearts Club Band]] דורג בשנת 2003 על ידי מגזין הרולינג סטון כאלבום הטוב ביותר בכל הזמנים, והוא אחד מהאלבומים הנמכרים ביותר אי פעם.
==== ראשית הסוף (1968-1967) ====▼
ב-27 באוגוסט, המנהל [[בריאן אפשטיין]] - שחש מיותר אחרי תום עידן ההופעות של הביטלס והשינוי הדרסטי שחל במוזיקה שלהם - התאבד (או על פי גרסה אחרת, מת כתוצאה מנטילת מנת יתר של כדורי שינה ו[[משקה חריף|אלכוהול]]) והותיר את הביטלס אבודים במידת מה. חברי הלהקה התרגלו לכך שענייניהם מנוהלים על ידי אנשים אחרים, ובהיעדרו של אפשטיין החל כל אחד מהם לפנות לעיסוקיו הפרטים, מה שהחל ליצור חיכוכים ביניהם מפעם לפעם.
בנובמבר של אותה השנה יצאו האלבום והסרט "[[Magical Mystery Tour (סרט)|Magical Mystery Tour]]". הסרט, שתיאר מסע הזוי ופסיכדלי של חברי הלהקה ברחבי [[בריטניה]], נחשב לכישלון החרוץ הראשון של הלהקה, והוא זכה לקטילות מצד המבקרים. לעומת זאת, האלבום, שהיווה את הפסקול לסרט, זכה לשבחים ונחשב עד היום לאחד מאלבומי הביטלס הטובים ביותר. שירים הנכללים בו בין השאר הם [[Penny Lane]] ו-[[Strawberry Fields Forever]] שיצאו כסינגל קודם לכן, ובנוסף: [[I Am the Walrus]], [[The Fool On The Hill]], [[Hello Goodbye]] והלהיט [[All You Need Is Love]].
▲=== ראשית הסוף (1968-1967) ===
מותו של [[בריאן אפשטיין]] באוגוסט 1967 הביא להיווצרות "חור שחור" ניהולי, אשר שאב אליו את מיטב האנרגיות והמשאבים של חברי הלהקה והסובבים אותה. לנון ביקש לגייס את שירותיו של [[אלן קליין]], מנהלה הכריזמטי של להקת [[הרולינג סטונז]], אולם מקרטני סירב לכך בתוקף והציע כחלופה את עורך הדין הניו יורקי לי איסטמן, אביה של אשתו לינדה. משבר זה, מסתבר, התגלה כחסר פתרון היות שלטענת מקרטני, קליין דרש אחוזים גבוהים מדי, ומנגד, לטענת שאר חברי הלהקה, היה איסטמן מגלה העדפה ברורה ומובהקת לתנאיו של מקרטני על חשבון השאר.
שורה 142 ⟵ 144:
בסוף שנת 1968 הביטלס תרמו כמה שירים לסרט "[[צוללת צהובה]]", [[סרט מצויר]] בכיכוב בני דמותם המצוירים. חרף חוסר העניין של הביטלס בסרט, הוא היה להצלחה. השירים נכללו ב[[Yellow Submarine|אלבום באותו שם]], אשר כלל בצידו השני את הפסקול התזמורתי של הסרט, שנכתב על ידי [[ג'ורג' מרטין (מפיק)|ג'ורג' מרטין]].
==== אקורד אחרון (1970-1969) ====
[[קובץ:3 Savile Row.jpg|שמאל|200px|ממוזער|אולפני אפל רקורדס בהם הביטלס הקליטו את אלבומם [[Let It Be (אלבום)|Let It Be]] והופיעו את הופעתם האחרונה על גג האולפנים]]
בתחילת שנת [[1969]] עשה מקרטני ניסיון נוסף לאחד את הלהקה לפרויקט משותף - צילומים לסרט בעת הקלטת אלבום חדש בשם "Get Back". בצילומי הסרט, שיצא שנה מאוחר יותר בשם "[[Let It Be (סרט)|Let It Be]]", ניכרת המתיחות הרבה בין חברי הלהקה. הסרט כולל את [[הופעת הביטלס על הגג|הופעת הביטלס על גג אולפן ההקלטות שלהם]], באופן מפתיע ומבלי להודיע לאיש. הייתה זו הופעתה האחרונה של הלהקה, והיא הופסקה על ידי המשטרה בטענה כי הם מפריעים למנוחת השכנים. הקלידן [[בילי פרסטון]] ליווה את הביטלס בהופעה זו ובשירים שהוקלטו באותה התקופה. ההקלטות נמסרו בשנת [[1970]] למפיק [[פיל ספקטור]], שיצר מהן את האלבום "[[Let It Be (אלבום)|Let It Be]]". חלק מחברי הלהקה (בעיקר מקרטני), לא היו מרוצים מהתוצאה שכללה תזמור מנופח ומקהלות של קולות רקע, ובשנת [[2003]] יצאה גרסה שונה של אותו התקליט, ללא התזמור והמקהלות, שנקראה "Let It Be... Naked".
| |||