טבילה לנצרות – הבדלי גרסאות

ישנם זרמים בנצרות בהם לא נערך טקס טבילה מלא אלא רק טקס "הקדשה" שבו ניתן לתינוק שמו והטבילה עצמה נדחית לגיל בו יש הבנה ובחירה בכנסיה הקתולית ובזרמים פרוטסטנטיים מסויימים מקיימים טבילה מלאה לתינוקות כהמשך למסורת קדומה של הטבלת משפחות שלמות אך מוודאים כי המצטרפים והסנדקים שלהם מודעים שהטבילה הינה רק שלב ראשון מתוך שלבים שונים של תהליך קבלת הדת.{{הערה|{{צ-מאמר|מחבר=קתרין אן טגליה|שם=ההבניה התרבותית של הילדות:טבילה,סעודת קודש ואישוש|כתב עת=}}}} ה[[קווייקרים]], המגנים כל טקס דתי כמחווה חסרת משמעות, לא עורכים טבילה במים אלא מכירים רק ב"טבילת הנפש" באורח סמלי.

 

הכנסיה ובמיוחד החלקים הקתוליים שבה ריכזה את כל השליטה על הגאולה שכן השולט בעתידו של המאמין יכול לשלוט גם במאמין עצמו בעודו בחיים. על ידי הבטחת הגאולה העתידית או הפחדה בהגעה לגהנום יכלה הכנסיה לשלוט במאמינים, לכוון, אותם, לדרוש מהם הקשבה וכניעה,להתערב ולהחליט בנושאי קהילה ופרט ובמיוחד לדרוש תרומות .מעצם קיומה הייתה הכנסייה המתווכת היחידה בין המאמין הפשוט לבין האלוהים. כוחה של הכנסייה מגיע מעצם העובדה שהאפשרות היחידה לגאולה חייבת לעבור דרך הכנסיה ושליחיה. לפיכך ברור מאליו כי רק הכנסיה שלטה בכל שבעת הסקרמנטים [[שבעת הסקרמנטים הקדושים של הנצרות הקתולית|הקשורים]] למחזור חיי האדם והפכה אותם לצינורות דרכם מועבר החסד האלוהי למאמין. האדם לא יוכל הגיע לגאולה ללא קבלת הסקרמנטים ולא יוכל לקבלם אלא במסגרת הכנסייה על ידי שליחיה הממונים.

דחיית הטקס איננה באה בחשבון. אם יש סכנת מוות יש לבצע טבילה בכל מצב ובכל תנאי אפילו רק לחלקי עובר היוצאים מהרחם<ref>{{צ-מאמר|מחבר=קתרין אן טגליה|שם=הבניה תרבותית של הילדות:טבילה, סעודת קודש ואישוש|כתב עת=ילדות בימי הביניים מקרה|מו"ל=האוניברסיטה הפתוחה|שנת הוצאה=2007}}</ref> בגלל היות סקרמנט הטבילה כל כך מהותי לעתיד נפשו של האדם הרי שבמקרים של תינוקות העומדים למות או כאלו שמתו עוד בזמן הלידה והיה קיים חשש ממות ללא טבילה וכדי למנוע הגעה לגהנום או ללימבו אישרה הכנסיה צורות שונות ומשונות של טבילות חרום בידי אנשים שונים הנוכחים בלידה ואפילו נשים מיילדות אושרו לבצע את הטקס כל עוד נשמרים עיקרי הסקרמנט, מתקיימת הטבלה ונאמרים הפסוקים הנכונים. הכומר המקומי לימד את העוסקים במלאכת הלידה את נוסח התפילה שצריך לאמר (הרוב לא ידע קרוא וכתוב ובוודאי לא בלטינית) וכן לימד את טכניקת הזלפת המים . הקו המנחה היה תמיד שעדיפה טבילת חירום מאשר מוות ללא טבילה <ref>{{צ-ספר|מחבר=שולמית שחר|שם=ילדות בימי הביניים|מקום הוצאה=תל אביב|מו"ל=|שנת הוצאה=1990|עמ=73-75}}</ref><ref>{{צ-ספר|מחבר=באומגרטן אלישבע|שם=אמהות וילדים, חיי משפחה באשכנז בימי הביההים|מקום הוצאה=ירושליים|מו"ל=|שנת הוצאה=2005|עמ=93-94}}</ref>

 

בתפיסת העולם הנוצרית קבלת הסקרמנוט הינה אקט של רצון ולא של אלימות וכח כדיברי [[תומאס אקווינס]]: יש בלתי מאמינים מסויימים אשר מעולם לא קיבלו את האמונה כמו היהודים. על אלה אין לכפות את האמונה בשום תנאי שהוא ולעשותם למאמינים שכן האמונה היא ענין של בחירה חופשית"<ref name=":0">{{צ-ספר|מחבר=ש.סימסון|שם=הכס הקדוש והיהודים|מקום הוצאה=תל אביב|מו"ל=|שנת הוצאה=1997|עמ=208, 193-199}}</ref>. אמנם הנוצרים דגלו במסיון מתוךהנחה שיש להציל את הנשמות כולן ולאפשר להן גאולה ולכן רדפו עובדי אלילים וכפו עליהם את הנצרות אך אל היהודים היה יחס דו משמעי ולהתנגדות היהודים להמרת הדת התייחסו בסלחנות על פי הפרשנות של [[אוגוסטינוס]] הקדוש : "אל תהרגם פן ישכחו עמי". המציאות לעיתים קרובות הייתה שונה . לאורך שנים אם בעידוד כמרים מקומיים ואם מתוך העלמת עיין של האפיפיור המכן היו המרות שת של יהודים בכפיה ומאונס. זאת למרות קביעה ברורה במאה השישית של [[גרגוריוס השביעי]] כי חל איסור על הטבלה מאונס וכי יש לנסות לשכנע את היהודים בדרכי נועם. אך עצם המצאותן של מאות בולות (מכתבים פומביים של האפפיור) המתחילות במילים "בנוגע ליהודים (SICUT JUDAEIS) מראות כי כי היהודים אכן נזקקו למכתבי הגנה שכאלו שאף נקראו בשם "חוקה למען היהודים" (CONSITITUTIO PRO JUDEIS) ומבהירות במפורש את הכוונה והצורך לספק הגנה<ref>{{צ-ספר|מחבר=כהן מרק|שם=בצל הסהר והצלב|מקום הוצאה=חיפה|מו"ל=|שנת הוצאה=2001|עמ=76}}</ref> והכס הקדוש נאלץ לא פעם לפעול ככח מרסן כנגד נוצרים נלהבים מידי<ref name=":0" />. הבעייה תמיד הייתה בנוגע לתקפות הטבילה. מצד אחד נטבילה ההייתה בכפייה ואין קבלת האמונה מתוך רצון ומן הצד השני הנצרות,כאמור, רואה בטבילה כהטבעת חותם בלתי מחיק או הפיך. [[ועידת טולדו הרביעית|בועידת טולדו הרביעית]] בשנת 633 נטען כי הטבילה תקפה בכל מקרה ומצב אפילו נערכה בכח. דרכים משפטיות מקוריות אומצו כדי לפשר בין הגינוי לאלימות לבין הצדקת תקפות הטבילה בכח <ref>{{צ-מאמר|מחבר=aviad m. klinberg|שם=depriving parents of the consolation of children:legal consilia on the baptisim of jewish children|כתב עת=ילדות בימי הביניים מקראת קורס|שנת הוצאה=2007|מו"ל=האוניברסיטה הפתוחה}}</ref>

 

[[נצרות אורתודוקסית|בכנסיות האורתודוקסיות]], ב[[נצרות מזרחית קתולית|כנסיות קתוליות־מזרחיות]] ובכמה זרמים [[פרוטסטנטים]] מטבילים את כל הגוף. אצל האורתודוקסים נוהגים להוסיף מעט שמן למי הטבילה. בכנסיות ה[[נצרות קתולית|קתוליות]] וה[[נצרות פרוטסטנטית|פרוטסטנטיות]] מזליף ה[[כומר]] המקיים את הטקס שלוש פעמים מים שקודשו בברכת כהן דת על קדמת ראשו של הנטבל, ומכניס אותו לכנסייה "בשם [[האל האב (נצרות)|האב]], [[ישו|הבן]] [[רוח הקודש (נצרות)|ורוח הקודש]]". הטקס מתקיים בדרך כלל מספר שבועות אחרי הלידה. בכנסיה הקתולית ולרוב גם בזו הפרוטסטנטית מתקיים הטקס ביום ראשון והוא מהווה חלק מטקס ההודיה של יום א' שבו נוכחת כל הקהילה וכך הוןפך הטקס למעין קבלה לקהילה ואישור השתייכות המשפחה והמצטרף החדש אל קהילת המאמינים. בגלל עריכת הטקס ביום ראשון תוך כדי התפילות יש חיזוק לחשיבות הטבילה כקבלה לדת.כדי להדגיש את חשיבות הסקרמנט מקבלים ההורים הדרכה מן הכומר על חשיבות התפילה בדרך כלל מספר ימים לפני הטקס. אל הטקס מגיע התינוק כשהוא נישא על ידי הוריו ומלווה בסנדקים ([[הורי הטבילה]]) שאינם קרובי משפחה ישירים המתחייבים בשם התינוק לקיים את מצוות ויסודות הנצרות. הסנדקים גם עונים לשאלות הכומר בשם התינוק , ומצהירים בשמו על האמונה ( credo [[אני מאמין (תפילה נוצרית)|אני מאמין תפילה נוצרית)]] ואף אומרים בעבורו את תפילת [[Pater nostre]] (אבינו שבשמיים). הסנדקים הם אלו שמתחייבים ללמד את הנטבל את עיקרי האמונה הנוצרית. אחר כך מוודא הכומר שאכן הם רוצים להטביל את הילד ואז נערכת הטבילה עצמה: הכומר אומר: "אני מטביל אותך, [שם התינוק], בשם האב, הבן ורוח הקודש." ומיד הוא מטביל את התינוק במים או מטפטף מים על מצחו, וחוזר על פעולה זאת שלוש פעמים. כשמדובר בהטבלה על ידי יציקת מים, נהוג שההורים או הסנדקים אוחזים בילד. וכשמדובר בטבילת כל הגוף הם מוציאים אותו מהמים. ברגע זה הקהל פוצח בשירה. לאחר ההטבלה אומר עורך הטקס לילד הנטבל: "האל, האב של אדוננו יֵשוּע המשיח, שיחרר אותך מחטא, העניק לך לידה חדשה באממצעות המים והרוח הקדוש, וקיבל אותך לעם הקודש שלו." אז הוא מוֹשֵחַ על קודקו ראשו של התינוק שמן מקוּדש בעל ריח טוב, והתינוק מולבש בבגדים לבנים המסמלים טהרה. כוהן הדת נותן לאחד ממלוויו של התינוק נר שהודלק מ[[נר הפסחא]]- נר גדול שהדלקתו פותחת כל שנה את טקס ההודיה של חג הפסחא. בהרבה מהכנסיות הקתוליות קיימת קפלת טבילה מיוחדת הקרויה בפטיסטריום הבנויה בדרך כלל בצורה [[מתומן|מתומנת]], רמז לשמונה ימים מהלידה לטבילה ולתחיית [[ישו]] ביום השמיני לכניסתו ל[[ירושלים]].