פתיחת התפריט הראשי

שינויים

החל מסוף המאה ה-12 ותחילת [[המאה ה-13]] החלו להתגבש הקהילות היהודיות המאורגנות והקבועות במזרח אירופה. צמיחת אוכלוסייתן נבעה בעיקר מהגירה גדולה ממרכז אירופה, במספרים גדולים. גם יהודים לא אשכנזים התיישבו במזרח אירופה, אך מספרם היה קטן יחסית, והשפעתם על הצביון התרבותי-חברתי של היהודים במזרח אירופה היה שולי.
 
בתחילת [[המאה ה-16]] מספר היהודים במזרח אירופה נאמד בין 10,000 ל-30,000. כבר בתחילת [[המאה ה-17]] ידוע על יהודים בערי ליטא ששפתם היא "[[רוסית|רוסיא]]", ואינם יודעים "לשון אשכנז", היינו גרמנית-אידית (יידיש). באמצע [[המאה ה-18]] מספר היהודים זינק לסביבות 750,000. בתקופה זו רק שליש מיהודי מזרח אירופה התגורר באזורים שרוב אוכלוסייתם פולנית. שאר היהודים התגוררו בקרב עמים אחרים, בעיקר בסביבה אוקראינית ורוסית-ליטאית. את הזינוק במספר היהודים ניתן להסביר בהגירה גדולה ממרכז אירופה למזרחה במאה ה-16, וכן בשיעור ילודה גבוה בקרב מהגרים אלה.
 
באמצע המאה ה-18 שני שלישים מכלל האוכלוסייה היהודית במזרח אירופה התגוררו בערים או בעיירות, ושליש התגוררו בכפרים - תופעה ייחודית שכמעט ולא התקיימה ב[[מערב אירופה]]. בכל כפר בו גרו יהודים, היו בממוצע רק שתי משפחות יהודיות ולא יותר מעשרה יהודים. ברוב היישובים העירוניים בהם הם גרו, אוכלוסיית היהודים מנתה בממוצע כמחצית ממספר התושבים. יוצא מכך שבעיירות רבות היה רוב יהודי. מציאות זו התחזקה במשך השנים, כאשר אחוז היהודים בערים ובעיירות הלך וגדל, וכך נוצרה תופעת ה[[שטעטל]] - "העיירה היהודית", שחלק גדול מתושביה היו יהודים, ושצביונה התרבותי היהודי היה בולט.