התקופה העות'מאנית בארץ ישראל – הבדלי גרסאות

גם במאה ה-19 המשיך השלטון העות'מאני לסבול מבעיות ביורוקרטיה ושחיתות. מיעוט האוכלוסייה והמצב הכלכלי הירוד הביא לירידה בהכנסות ממסים והשלטון לא ראה הצדקה בהשקעות לטובת האוכלוסייה. מושלי [[סנג'ק (האימפריה העות'מאנית)|הסנג'קים]] וראשי הערים גבו מיסים מופקעים והיו שמרדו והכריזו על עצמאותם. כמה משפחות נכבדות מוסלמיות - משפחות [[משפחת טוקאן|טוקאן]], גרארג'ראר ועבד אל אדר{{הבהרה|משפחת עבד אל-האדי?}} - ניצלו את חולשת השלטון העות'מאני והשתלטו על סנג'ק שכם. הם ניהלו מאבק מוצלח נגד [[נפוליאון בונפרטה|נפוליאון]] [[מסע נפוליאון בארץ ישראל|בפלישתו לארץ]] והפכו את [[השומרון|הר השומרון]] לאזור עצמאי. השלטון העות'מאני נאבק לחיסול העצמאות המקומית, אך ללא הצלחה. במשך שנים רבות בין 1799 ל-1840, המשפחות ניהלו בינן מאבקים על השליטה בשומרון. בהרי יהודה השתלטה משפחת [[אבו גוש|אבו ע'וש]] על הדרך הראשית לירושלים וגבתה "דמי מעבר" גבוהים מצליינים נוצרים, עולי רגל יהודים ושיירות סוחרים.

בשנת 1831 פלש הצבא המצרי בפיקודו של [[איברהים פאשה]], בנו של [[מוחמד עלי (שליט מצרים)|מוחמד עלי]], ששלט מטעם הסולטאן במצרים, לארץ וכבש אותה. הכיבוש המצרי נמשך מ-1831 עד לראשית 1841. בתחילה ניהל איברהים פשה מדיניות מתונה כדי לרכוש את אהדת האוכלוסייה והמנהיגות המקומית. הוא ביטל את החלוקה למחוזות והשליט שלטון ריכוזי ודפוסי שלטון מודרניים. הוא השליט בארץ סדר וביטחון על ידי בלימת פשיטות הבדואים, והחזרת הביטחון לערים ולדרכים וחיסול ההתנכלויות [[פלאח|לפלאחים]]. הכיבוש המצרי הביא לארץ לשינוי דמוגרפי מהותי. עשרות אלפי מצרים התיישבו בכפרים ובערים, בייחוד בשפלת החוף שהייתה למעשה ריקה. לדוגמה ביישוב ערב-אוּפּי בוואדי חוורה ([[עמק חפר]]) והיישוב ערב-דמארה באזור חדרה; שכונות מצריות אחדות ביפו וכפרים בסביבתה, כגון [[פג'ה]], [[סומייל]], [[ג'לג'וליה]], אמלבס ([[פתח תקווה]]), קובּיבה ([[כפר גבירול]]); תושבי [[קטרה (כפר)|קטרה]] ([[גדרה]]) באו בתקופה זו מ[[לוב]]; ב[[ואדי ערה|וואדי ערה]] ודרומית לו, התיישבו מאות משפחות של מהגרים מצריים בכפרים [[עארה]], [[ערערה]], [[כפר קרע]], [[כפר קאסם]], [[טייבה]], [[קלנסואה]], [[אום אל פאחם]] ואחרים. כדי לממן את פעולות השלטון הכביד איברהים פשה את עול המיסים, והם נגבו באכזריות ועוררו התנגדות. השלטון המצרי נתקל בהתנגדות לא רק בשל מדיניות המיסוי, אלא גם בשל הגיוס הכפוי לצבא, ובמאי 1834 פרץ "מרד הפלאחים", שהפך למרד כללי נגד השלטון המצרי. המרד דוכא באכזריות אבל השלטון העות'מאני לא היה מסוגל לסלק את המצרים. איברהים פשה שלט בארץ עד פברואר 1841 ורק בהתערבות המעצמות נאלץ לסגת בחזרה למצרים. בתמורה לסיוע נאלצו העות'מאנים לחתום על הסכמי [[קפיטולציות]] אשר פגעו בריבונותם ובסמכותם האימפריאלית, והיו ביטוי לחולשתה ההולכת והגוברת של האימפריה מול מעצמות אירופה.