העלייה מברית המועצות לשעבר בשנות ה-90 – הבדלי גרסאות
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
עיצוב תגיות: חזרות עריכה חזותית |
מ שוחזר מעריכות של 212.179.174.204 (שיחה) לעריכה האחרונה של מרכז הרב1 |
||
שורה 1:
{{עליות|ללא פורטל=כן}}
'''ה[[עלייה לארץ ישראל|עלייה]] ל[[ישראל]] מ[[ברית המועצות לשעבר]], או מ[[חבר המדינות|חבר המדינות העצמאיות]], ב[[שנות ה-90 של המאה ה-20|שנות ה-90]] של [[המאה ה-20]]''' החלה למעשה עוד בסוף [[שנות ה-80 של המאה ה-20|שנות ה-80]] עם פתיחת שעריה של ברית המועצות בעידן [[פרסטרויקה|שלטונו הליברלי]] של [[מיכאיל גורבצ'וב]]. קצב העלייה לא היה אחיד, ורוב העולים הגיעו בתחילת שנות ה-90. במהלך העלייה עלו מאות אלפים לישראל, עד שבתחילת שנת [[2000]] הגיע העולה המיליון (על אף שבפועל ברית המועצות כבר לא התקיימה{{הערה|{{mako|חדשות 2|הווידאופדיה: העלייה מברית המועצות|400b48c0531cf11006|news-israel/local|1 במרץ 2009}}}}).
== חוקי הגירה בברית המועצות ==
יציאה של כל אזרח מ[[ברית המועצות]] הייתה מותנית באישור ה[[ק.ג.ב.]]. לרבים לא ניתנו אישורים כאלה ואזרחים שניסו לצאת מברית המועצות נקראו בוגדים. על פי הרוב הם פוטרו מעבודתם.
אלה מאזרחי ברית המועצות שקיבלו אישור להגר נאלצו לוותר על [[אזרחות]]ם הסובייטית, וכן לשלם כסף עבור כך. [[נכסי דלא ניידי|נכסי דלא-ניידי]], כמו דירות שבהן התגוררו, היו שייכים ברוב המקרים למדינה, ולכן נאלצו לוותר על רכוש זה ללא כל תמורה.
ים רבים מסוף שנות ה־80 לסוף שנות ה־90. רוב העולים הגיעו בהתחלה לפריפריה ולאחר מכן התפזרו לשכונות "רוסיות".{{מקור}}▼
אחרי [[התפרקות ברית המועצות]] כל החוקים המפלים את המהגרים בוטלו והעולים לארץ יכלו לשמור על רכושם אם רצו בכך. בכל הנוגע לשמירת האזרחות הקודמת, המצב היה מורכב יותר, בהתאם לחוקי האזרחות של המדינות החדשות שקמו על חורבות [[ברית המועצות]] לשעבר.
== גורמי העלייה ==
אחת הסיבות שיהודים רבים בחרו להגר דווקא ל[[ישראל]] היא העובדה שלבקשתה של ממשלת ישראל, [[ארצות הברית]] לא איפשרה יותר כניסה חופשית של מהגרים מברית המועצות בתחילת שנת [[1990]], בעוד ישראל קיבלה אותם ברצון וללא תנאים. עד לשינוי מדיניות ההגירה האמריקאית היגרו לארצות הברית במהלך [[שנות ה-80 של המאה ה-20]] כ-200 אלף יהודים מברית המועצות.{{מקור}}
עם זאת, חשוב לציין כי שעריה של גרמניה היו גם הם פתוחים בפני מהגרים יהודים במהלך שנות ה-90. גרמניה הכריזה על תוכנית להחייאת הקהילה היהודית בגרמניה כדי להחזיר את יהדות המדינה לשגשוג שהיה לפני [[שואת יהודי אירופה|השואה]], ובמסגרתה פתחה את שעריה בפני יהודים שהתגוררו בעת חקיקת החוק בכל השטחים שנכבשו בידי [[גרמניה הנאצית]] ב[[מלחמת העולם השנייה]]. אף על פי שרמת החיים בגרמניה הייתה גבוהה יותר מזו שבישראל ושסל הקליטה שיוצאי ברית המועצות יכלו לקבל בגרמניה לא היה פחות בערכו מ[[סל קליטה|סל הקליטה]] הישראלי, העדיפו רוב יוצאי ברית המועצות לעלות לישראל.
== הרכב העלייה ==
עלייה זו מכונה לעיתים קרובות "העלייה הרוסית", אף עלי פי שחלק ניכר מהעולים הגיעו מ[[אוקראינה]], וחלק קטן יחסית מ[[אוזבקיסטן]], [[בלארוס]] ומדינות נוספות שהיו כלולות בברית המועצות לשעבר. הסיבה לזה נעוצה בכך ש[[רוסית]] הייתה ה[[שפה]] הרשמית ב[[ברית המועצות]] ולכן רוב העולים דוברים שפה זו, ללא קשר לאזור שממנו עלו. סיבה נוספת היא ההקבלה בין ברית המועצות ו[[רוסיה]], שהייתה ה[[רפובליקה]] הדומיננטית בברית.
===עדות===
רובם הגדול של העולים היהודים הם אשכנזים ומיעוטם הם [[יהדות גאורגיה|גאורגים]], [[יהודים הרריים]] ("קווקזים") ו[[יהדות בוכרה|בוכרים]]. כמו כן הגיעו במסגרת העלייה כמה מאות בודדות של יהודים [[קרימצ'קים]] ו[[קראות מזרח אירופה|קראים]]. האוכלוסייה הלא יהודית של העולים היא בעיקר ממוצא [[סלאבים|סלאבי]] ([[רוסים]], אוקראינים, בלארוסים). נישואי תערובת עם לא-יהודים היו נפוצים כמעט אך ורק בקרב יהודי אשכנז וכמעט ולא היו קיימים בקרב יהודים גאורגים, קווקזים ובוכרים.
===דת===
עלייה זו מאופיינת כ[[חילונים|חילונית]] ברובה הגדול. עקב [[נישואי תערובת ביהדות|נישואי תערובת]], שהיו נפוצים בברית המועצות, התאפיינה העלייה באחוז גבוה של זכאֵי [[חוק השבות]], שאינם יהודים על פי ה[[הלכה]]. על פי נתוני [[משרד הפנים]], כ-30% מקרב העולים בשנות ה-90 לא היו יהודים על פי ההלכה. שיעור זה אף גדל בשנותיה האחרונות של עלייה זו והגיע ל-59% בשנת 2002,{{הערה|{{וואלה!|עידו שטרנברג|"כ-59% מהעולים השנה מחבר העמים – אינם יהודים"|271093|21 באוגוסט 2002}}}}{{הערה|1=[http://www.cbs.gov.il/www/publications/migration_ussr01/word/mavo_02.doc דו"ח של הלמ"ס], עמ' 16-17}} אם כי בשנים אלו מספר העולים היה נמוך. העולים שאינם יהודים עלו מתוקף "סעיף הנכד" בחוק השבות המזכה בעלייה צאצאים לסב יהודי ואת בני זוגם. פסקה זו הוכנסה ב-1970, בימי משבר [[מיהו יהודי]].{{הערה|1=[[שחר אילן]], [http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArtPE.jhtml?itemNo=575570&contrassID=2&subContrassID=4&sbSubContrassID=0 הכל על השולחן: גם חוק השבות], הארץ}} נכון ל-2008 שהו בישראל כ-320,000 עולים לא-יהודים וצאצאיהם.{{הערה|שם=דתילי|1=עמיעד טאוב, "[http://www.datili.co.il/index.php?id=17599 המאבק על הגיור.ד"ר אשר כהן:"מרבית העולים מחבר העמים אינם יהודים וחלקם נוצרים"]", פורסם ב-10/02/2008 באתר datili}} רובם של אלה מוגדרים "אחרים" בדו"חות הלמ"ס עקב היותם חסרי דת רשמית. הם אינם מוכרים כיהודים אך גם אינם נוצרים; רק כ-30,000 מבין יוצאי ברית המועצות לשעבר היו רשומים כנוצרים נכון לשלהי 2011.{{הערה|1=[http://www.cbs.gov.il/reader/newhodaot/hodaa_template.html?hodaa=201111328 הנוצרים בישראל (לרגל חג המולד 2011), הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה -->]}} אותם "אחרים" חסרי דת הם לרוב בני משפחות מעורבות שאינם יהודים מצד אמם, או בני זוגם.
השיעור הגבוה של עולים שמבחינה הלכתית הם [[גוי]]ים, הוביל לעיתים לחשש ועוינות בקרב חוגים דתיים כלפי כלל העולים.{{הערה|1=[http://www.tnews.co.il/articles/10843.html הרב מעורר סערה: ''עדיף להיקבר ליד ספרדים'' {{!}} בתל תל אביב]{{כותרת קישור נוצרה על ידי בוט}}}} אחת הדוגמאות לכך היא סוגיית קבורתם של [[חייל]]ים לא יהודים, אשר נפלו במסגרת שירותם ה[[צבא]]י. הממסד הדתי מסרב לקבור חיילים אלה בחלקות המיועדות לקבורת יהודים, בעוד שהיו קולות שקראו לקברם ביחד עם חבריהם לשירות מתוקף קרבנם למען המדינה. ויכוח זה הוכרע לבסוף בעקבות יוזמתו של השר [[נתן שרנסקי]] לספק חלקות נפרדות-בפועל המצויות במיקום מכובד.{{מקור}} יתרה מכך, רבים מתקשים להינשא בישראל בגלל העדר אפשרות חוקית לנישואי "חסרי דת".
בפועל, ההיחשפות של העולים לתכנים יהודיים באמצעות [[חיברות]] הביאה לאימוץ של פרקטיקות דתיות מסוימות הרווחות בישראל, כגון [[הדלקת נרות חנוכה]]. האפיון הדתי שלהם גם אינו מתקשר תמיד עם התודעה הסובייקטיבית של העולים, שחלקם נושאים שמות משפחה המזוהים כיהודיים, נרשמו על ידי הממשל כיהודים בגלל מוצא אביהם לפי מדיניות הלאומים הסובייטית וסבלו מאפליה ו[[אנטישמיות]]. ההתערות הרבה של צעירים המוגדרים כ"אחרים" באוכלוסיית הרוב הישראלית והתמזגותם בה כך שההבדל היחיד הוא דתי, תוארה על ידי פרופסור [[אשר כהן (מדעי המדינה)|אשר כהן]] כ'גיור סוציולוגי'. הוא, וגורמים אחרים החולקים את עמדותיו, רואים בכך סכנה גדולה להרמוניה בין המגזרים ולזיהויה של המדינה כיהודית. כהן כתב כי הלחץ החברתי הנובע מכך שהרוב המכריע של [[יהדות ישראל|יהודים בישראל]], לרבות ה[[חילונים]], רואה ב[[גיור]] את אפשרות ההצטרפות היחידה לעם, מניע ומבטיח גם בעתיד כי רוב הצעירים יפנו למסלול של המרת דת. כהן מעריך כי המכשול העיקרי לכך והסיבה למוטיבציה הנמוכה ולרתיעה של ה"אחרים" הם הרבנים, התובעים הכרה אמונית ומודדים אותה בנוקשות באמצעות הקפדה על שמירת מצוות של המתגייר. הוא ובעלי השקפה קרובה קראו לארגן מסע ציבורי לעידוד המרת דת מטעם השלטונות (תוך התמקדות בנשים בגיל הפריון, "55,000 נשים בגילאי 15-35") ולהשתמש בכל אמצעי לשם כך, כולל הדגשת הפנים בספרות ההלכתית הרואים בעין טובה קירוב צאצאי יהודים שאינם יהודים בעצמם; תפישתם כבר באה לידי ביטוי בהקמת מסגרות שונות בצבא החובה ובחברה האזרחית.
שיעור המתגיירים נותר נמוך יחסית: לעומת 6,000 מהגרים לא-יהודים ועוד ריבוי טבעי בתוך ישראל מדי שנה, כ-1,000 יוצאי ברית המועצות לשעבר ממירים את דתם ליהדות באותו פרק זמן, 90% מהן נשים. הרב [[ישראל רוזן]], ראש מערך הגיור, הצהיר כי הם פועלים להקל על הגיור ויש לעודדו באמצעות תקשורת חיובית, אך "ישנה הלכה ויש ללכת רק על פיה ולא על פי הרגש והסיפורים על המעורבות בחברה הישראלית... נגזר עלינו לחיות עם מיעוט גדול שאינו יהודי."{{הערה|שם=דתילי}}{{הערה|ראו גם: אשר כהן, '''יהודים לא-יהודים, זהות יהודית וישראלית ואתגר הרחבת הלאום היהודי בישראל''', הוצאת מכון הרטמן; {{יוטיוב|EV9ETnlAaYA|פרופ' אשר כהן|זמן=4560|שם=על הגיור הסוציולוגי, הרצאה ב"סמינר אבות ומייסדים", 27 במרץ 2015.}} (1:16:00-19:00.);.{{הערה|[[אלכסנדר יעקובסון]], [http://www.haaretz.co.il/1.1269944 המציאות חזקה מהרבנים]}}}} אולפני הגיור פתוחים ללימוד חינם{{הערה|שם=דתילי}} ולחיילים מוצע לעבור את התהליך במהלך שירותם הצבאי.
== קליטת העלייה ==
===משבר דיור===
[[קובץ:P1010042.jpg|שמאל|ממוזער|250px|[[אתר קראוונים]], [[1991]]]]
פתאומיותו היחסית של גל עלייה זה והיקפו הנרחב הביאו עד מהרה למחסור חמור ב[[הזכות לדיור|דיור]] בישראל, במיוחד באזור [[גוש דן]] ולעלייה דרסטית במחירי הדירות מה שהוביל ל[[מחאות דיור בישראל#מחאת האוהלים (1990)|מחאה חברתית]].
כתוצאה מכך, הפעיל [[שר השיכון]] דאז, [[אריאל שרון]], תוכניות שונות לעידוד הבנייה, שחלקן כללו אפשרויות לוויתור על הליכי תכנון שונים. כאשר אמצעים אלו לא סיפקו מענה לעלייה המתגברת, ועולים רבים נותרו חסרי גג, תוך שנתיים הוקמו כ-430 [[אתר קראוונים|אתרי קראוונים]], אשר הכילו 27,000 קרוואנים ומגורונים. אתר הקרוואנים הגדול ביותר הוקם ב[[באר שבע]], נקרא נחל בקע, הוצבו בו 2,308 יחידות דיור.
=== פיזור גאוגרפי ===
גם בעלייה זו חזרה על עצמה תופעה שהופיעה בכל גלי העלייה הקודמים - מאמצי המדינה לנייד את העולים לפריפריה הביאו לכך שעולים בעלי מעמד סוציו-אקונומי נמוך אכן פנו לפריפריה, בעוד עולים ממעמד גבוה יותר, שהיו בעלי האמצעים להתנגד למאמצים אלו, עברו להתגורר במקום לפי בחירתם - בדרך כלל ב[[גוש דן]]. ערים נוספות בהן התיישבו עולים רבים (מרצונם ושלא מרצונם) הן [[חיפה]] ו[[הקריות]], [[כרמיאל]], [[פתח תקווה]], [[אריאל]], [[בת-ים]] ו[[אשדוד]].
=== מאפייני הקליטה ===
▲
עולים רבים השתלבו ב[[שוק העבודה]] הישראלי, אך חלקם נשארו סגורים בתוך קהילתם. השכלתם הקודמת לא הוכרה בחלק מהמקרים בארץ על ידי הרשויות הציבוריות, אף על פי שהוכרה על ידי המוסדות להשכלה גבוהה בישראל. חלקם נאלצו לעבוד במקצועות שלא הלמו את השכלתם.
מבין ארבע [[אסטרטגיות של הגירה]] – [[טמיעה]], [[היבדלות]], [[השתלבות]] ו[[שוליות]] – חלק מהעולים בחרו באסטרטגיית ההיבדלות. היינו, שמירת תרבות המוצא תוך כדי דחיית התרבות הקולטת. חלקים אחרים מקרב העולים (ההנהגה הפוליטית, צעירים יותר, ובעיקר יהודים) בחרו באסטרטגיית ההשתלבות, היינו מעורבות בתרבות הסובבת תוך כדי שימור תרבות המוצא. בחירות אסטרטגיות אלו היו
=== פוליטיקה ===
שורה 34 ⟵ 71:
רמת שביעות הרצון מהשירות עולה ככל שהעולה הגיע ארצה בגיל צעיר יותר והוא שולט טוב יותר בשפה העברית. רמת השליטה בשפה אצל עולה אשר שירת שירות סדיר עולה משמעותית על זו של עולה אשר לא שירת{{הערה|שם=אלעזר לשם}}.
===
היחלשותה של תפיסת [[כור ההיתוך]] הביאה לסובלנות רבה יותר מצד החברה הישראלית לניסיונות העולים לשמור על תרבותם. במקביל, רבים מהעולים ראו את עצמם כנציגי התרבות הרוסית, שלדעתם הייתה נעלה על התרבות הישראלית ה[[לבנט]]ינית.{{הערה|1=יוחנן פרס, אליעזר בן רפאל. (2006). קירבה ומריבה, תל אביב, עם-עובד}} שתי מגמות מקבילות אלו, בשילוב עם מגוריהם של עולים רבים ב[[שכונה|שכונות]] נפרדות, הביאו ליצירת תרבות רוסית-ישראלית מובחנת מהתרבות הישראלית הכללית.
יעד, ישראל. תמהיל זה יצר תרבות חילונית דוברת [[רוסית]] ו[[עברית]] במקביל (ואף במעורב), שהשתקפה בתחומי ה[[ספרות]], ה[[מוזיקה]], ה[[תיאטרון]] ועוד. דוגמה בהקשר זה היא [[תיאטרון גשר]]. עם זאת, חלק משחקנים שעלו נקלטו בתיאטרון הישראלי (כמו [[מיכאיל קוזקוב]] בתיאטרון הקאמרי ועוד).▼
▲
בתחום ה[[תקשורת המונים|תקשורת]], נוצרו עד מהרה מסגרות שאפשרו לעולים בכך לקבל את צורכי הבידור והמידע שלהם ב[[שפה]] הרוסית: החל מראשית שנות ה-90 הופיעו עיתונים רבים בשפה הרוסית (ביניהם [[וסטי]], [[קורייר]] ועוד). עם התפתחות ה[[טלוויזיה רב ערוצית|טלוויזיה הרב ערוצית]]
דוברי רוסית בישראל נוהגים לגלוש באינטרנט בשפה הרוסית וישנם אתרים ישראלים רבים ברוסית.
▲בתחום ה[[תקשורת המונים|תקשורת]], נוצרו עד מהרה מסגרות שאפשרו לעולים בכך לקבל את צורכי הבידור והמידע שלהם ב[[שפה]] הרוסית: החל מראשית שנות ה-90 הופיעו עיתונים רבים בשפה הרוסית (ביניהם [[וסטי]], [[קורייר]] ועוד). עם התפתחות ה[[טלוויזיה רב ערוצית|טלוויזיה]]\טרנט בשפה הרוסית וישנם אתרים ישראלים רבים ברוסית.
אופיה החילוני של עלייה זו וניסיונה לשמר גם את הרגלי האכילה שלה הביאו, באמצע שנות ה-90 לפתיחת [[חנות|חנויות]] רבות לממכר [[מזון]] שהיו נפוצות בברית המועצות, בין היתר בשר לא [[כשרות|כשר]], כגון [[בשר חזיר]]. אף על פי שמכירתו של בשר החזיר מותרת בישראל, הכנסתן של חנויות אלו לערים בעלי שיעור גבוה של תושבים דתיים ומסורתיים היוותה הפרה של ה[[סטטוס קוו (ישראל)|סטטוס קוו]], וגרמה לעימותים. ברוב המקרים הגיעו הצדדים השונים לפשרה, והחנויות עברו לאזורי ה[[תעשייה]].
=== כלכלה ===
שורה 85 ⟵ 126:
* [[עדנה לומסקי-פדר]] ותמר רפופורט, '''ישראלים בדרכם: סיפורי הגירה של צעירים מברית המועצות לשעבר''', ירושלים: [[הוצאת מאגנס]], תשע"ג.
* יוליה לרנר, [[רבקה פלדחי]] (עורכות), ''''רוסים' בישראל: הפרגמטיקה של תרבות בהגירה''', [[מכון ון ליר]] ב[[ירושלים]] ו[[הוצאת הקיבוץ המאוחד]], 2013.
*ארז צפדיה, '''מרוסיה באהבה?
*אנה פרשיצקי ולריסה רמניק, [http://in.bgu.ac.il/bgi/iyunim/27/PR-27.pdf דוברי רוסית צעירים בישראל: ניצניה של מחאה אתנית], [http://in.bgu.ac.il/bgi/iyunim/Pages/27.aspx '''עיונים''' 27], 2017, [http://bgri-press.bgu.ac.il/cgi-webaxy/item?index הוצאת מכון בן-גוריון], אונ. בן-גוריון, עמ' 7 - 49
* גל בקרמן, '''כשיבואו לקחתנו לא נהיה שם: המאבק האפי להצלת יהודי ברית המועצות''', [[אוניברסיטת חיפה]] ו[[מכון בן-גוריון לחקר ישראל והציונות]], 2018.
| |||