תיאבון – הבדלי גרסאות

תוכן שנמחק תוכן שנוסף
מאין תקציר עריכה
קישור לערך ראשי במקום לדף הפניה
שורה 15:
 
=== ניסויי פבלוב - התניית תיאבון===
בתחילת [[המאה ה-20]] חקר ה[[פיזיולוג]] ה[[רוסיה|רוסי]] [[איוואן פטרוביץ' פבלוב|איוואן פבלוב]] את הפרשת ה[[רוק (ביולוגיה)|רוק]] ומיצי [[עיכול]] אצל [[כלב הבית|כלבים]]ים. ב[[ניסוי פאבלוב|ניסוי]], הוא חשף בניתוח את בלוטות הרוק של כלבים, אסף את הרוק שהפרישו ומדד את העלייה בהפרשת הרוק עם ההאכלה. הכלב הוכנס לחדר מבודד מרעש, אולף לעמוד ללא תזוזה על שולחן כשהוא כבול ברצועות לקורה שמעליו, כך שנמנעה ממנו כל פעילות שעלולה הייתה להפריע להזלת ריר. הוא גילה כי הפרשת הרוק מתחילה לא רק כשהכלב מתחיל ללעוס, אלא כבר כשהוא מקבל גירויים שונים שמקדימים בדרך כלל ארוחה. קול המושמע בעקביות לפני האוכל עורר את תגובת הרפלקס של בלוטות הרוק שבדרך כלל מופעל על ידי הלעיסה. לאחר 30 פעמים בהם הושמע אותו צליל לפני שאוכל הונח לפני הכלב, הוא הגיר את מלוא כמות הריר שהופרשה בארוחה (כ-60 טיפות) עם השמעת הצליל, גם ללא הגשת מזון כלשהו. מנגנון זה מאפשר לבעל החיים לקשר גירוי עם התרחשות שבאה אחריו, וכך להכין את עצמו לבאות. הארוחה פוגשת פה מוצף ריר המחכה לה, ומערכת עיכול המוכנה לקלוט אותה.
 
מי שאחראי לתחושת התיאבון הוא ה[[היפותלמוס]], חלק ב[[מוח]] שתפקידו לשמור על [[הומאוסטזיס]] (מצב יציב). ההומאוסטזיס כולל שמירה על טמפרטורת גוף קבועה, לחץ דם קבוע, מאזן נוזלים ומלחים וכן את חילוף החומרים, שלצורך האיזון שלו נדרש התיאבון והשובע. ההיפותלמוס מקבל לצורך כך הרבה מאוד מסרים. הוא רגיש ל[[הורמון|הורמונים]], לריכוזי חומרים שונים בסביבתו ומקבל איתותים עצביים ממקורות רבים (מרכזי החישה במוח ו[[עצב]]י תחושה). את כל האינפורמציה הזו מתרגם ההיפותלמוס להוראות לחלקי גוף שונים באמצעות שליטה על [[המערכת האנדוקרינית|בלוטות הפרשת הורמונים]] ובאמצעות [[מערכת העצבים]].