כביש 1 – הבדלי גרסאות

בתחילת קיץ [[1948]] החזיק צה"ל בחלקו המזרחי של הציר ובחלקו המערבי, אך באזור לטרון כשלו כל ניסיונות ההתקפה והכביש בנקודה זו נשאר בשליטת [[הלגיון הירדני]]. ב-[[7 באוקטובר]] 1948 נחתם הסכם לפיו ינועו בכביש אוטובוסים ישראלים בליווי משוריינים ישראלים וירדנים וג'יפים של האו"ם {{הערה|{{דבר||מםחרממחר שוב שיירות דרך לאטרון|1948/10/07|00117}}}}. בפועל נסללה דרך עוקפת זמנית – [[דרך בורמה (ישראל)|דרך בורמה]] שהחל באזור [[הראל (קיבוץ)|קיבוץ הראל]], עקף את אזור לטרון מדרום, וטיפס לשלוחת שיירות ובית מאיר ([[בית מחסיר]]) דרך תוואי הנחל הקרוי כיום 'נחל דרך בורמה'. עם הרחבת השטח שבשליטת ישראל מדרום ללטרון לאחר [[מבצע ההר]], החלה סלילת [[כביש הגבורה]] כנתיב תנועה עוקף לקטע רמלה–לטרון–שער הגיא. הכביש העוקף התבסס על חלקו המזרחי של [[כביש 44]] (מרמלה לצומת נחשון ולצומת שמשון) ועל חלקו הצפוני של [[כביש 38]] (מצומת שמשון לשער הגיא), שם התחבר הכביש העוקף בחזרה לתוואי המקורי. הסכם שביתת הנשק בין ישראל לירדן כלל סעיף בדבר פתיחת הכביש לתנועה יהודית באזור לטרון, אך סעיף זה לא מומש למעשה. רק כיבושה של לטרון ב[[מלחמת ששת הימים]] אפשר את פתיחת הקטע רמלה–לטרון–שער הגיא לתנועה מחדש. בשנות ה-50 התקשה הכביש לשאת את עומסי התנועה שנסעו עליו והתנועה עליו הייתה איטית מאוד בגלל [[משאית|משאיות]] שנסעו עליו באיטיות רבה ועכבו את שאר הרכבים. הוחל בפריצת כביש ב[[עמק רפאים]] שיתחבר ל[[כביש 386]] ויישא את המשאיות לירושלים, אך פריצת הכביש לא הושלמה{{הערה|{{חרות|מ. אבידן|כביש עמק רפאים - מי מכיר מי יודע?|1960/02/18|00303}}}}.