הסכמי שביתת הנשק בתום מלחמת העצמאות – הבדלי גרסאות
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
←ההסכם עם סוריה: רווח אחרי פסיק, replaced: ר,ק ← ר, ק |
|||
שורה 21:
בראש המשלחת המצרית עמד קולונל מוחמד סיף אל-דין, כשלצידו שני קולונלים ושני קציני מודיעין, יועץ משפטי ושני יועצים מדיניים. המתווך בפועל היה דוקטור ראלף באנץ'{{הערה|1={{ישראל היום|דיוויד סלע|רשמית: נחתם הסכם שביתת הנשק עם מצרים|637103|1 מרץ 2019}}}}.
מצרים הציבה תנאים מוקדמים חמורים, כגון נסיגת צה"ל מ[[באר שבע]], ולפיכך היו הדיונים ממושכים. עם זאת, במהרה החל משא ומתן ישיר בין הצדדים, ללא עזרת נציגי האו"ם. ההסכם נחתם לבסוף ב־[[24 בפברואר]] 1949{{הערה|{{הארץ1|אריה וואלנשטיין|נחתם הסכם שביתת הנשק בין ישראל ומצרים|1949/02/25|00101}}, {{הארץ1||המשך|1949/02/25|00200}}}} וקבע שהנגב יישאר בשלטון מדינת ישראל, אך מוצב בית הקברות מערבית לרפיח יעבור למצרים. בנוסף קבע ההסכם שהחטיבה המצרית המכותרת תשוב למצרים, ושאזור [[פתחת ניצנה|עוג'ה אל חפיר]] יפורז.
ההסכם קבע (סעיף 6 תת-סעיף 1) כי באזור עזה, קו שביתת הנשק ישורטט 3 ק"מ מזרחית ובמקביל לכביש מג'דל-עזה ודרומה עד לגבול הבינלאומי. כאשר הגיעו הצוותים לשרטט את הקו בשטח, נתגלה כי הוא חוצה באזור הדרומי את כפרי העבסאן ומפריד בין בתי הכפר ובין אדמותיו. עקב זאת, הגיעו הצוותים לכלל הסכמה שיש לשנות את הקו כך שיכלול את כפר העבסאן בשלמותו, ולכן באזור דרום הרצועה, קו שביתת הנשק רחוק יותר מ-3 ק"מ מהכביש (באזור קיבוץ [[נירים]] נוצרה ה-"ברך" של הרצועה). בתמורה, קיבלה ישראל שטח שווה בצפון הרצועה, אשר תחומה הצפוני שורטט בצמוד למושב [[נתיב העשרה]] של היום במקום בצמוד לקיבוץ [[יד מרדכי]]. ההסכם, שהוגדר "פשרת שעה", נחתם בחודש פברואר 1950, ולכן קו שביתת הנשק עם מצרים המשורטט במפות ובשטח הוא מ-1950 ולא הקו שהוסכם עליו בתחילה ב-1949.
| |||