כתב סיני – הבדלי גרסאות

משנת [[1958]] הוכנסה לשימוש שיטת ה[[תעתיק]] '''[[פין-יין]]''', המבוססת על ההגייה הרשמית של מנדרינית תקנית. שיטה זו זכתה לפופולריות ברחבי סין וכן לביסוס רשמי. מסוף שנות ה-70 במאה ה-20 הוחל שימוש נרחב בתעתיק זה בידי הגורמים הרשמיים בסין ובעולם, ולאחרונה נכנס לשימוש רשמי גם ב[[טאיוואן]].

 

 

תהליך ההפשטה של הצלילים בשפה המדוברת לאורך ההיסטוריה יצר כפלי משמעות בהברות רבות בשפה הקלאסית, שכאשר נכתבו ב[[פונטיקה]] כלשהי לא ניתן היה להבינם. מסיבה זו אין ערך רב לתיעתוק פונטי של כתבים עתיקים לפי שיטות תעתיק מודרניות.