רודזיה – הבדלי גרסאות

תוכן שנמחק תוכן שנוסף
אין תקציר עריכה
מ הוספת קישור למכירת נשק
שורה 73:
לקראת אמצע [[שנות ה-60 של המאה ה-20|שנות ה-60]], כאשר מושבת [[רודזיה הדרומית]] נשלטה על ידי ראש הממשלה [[וינסטון פילד]], החלה הממשלה פועלת באופן מואץ להשגת הכרה בריטית בעצמאותה של רודזיה. עם זאת הניסיונות של פילד להשיג זאת כשלו. לפיכך, ב-[[13 באפריל]] הדיחה מפלגת השלטון את פילד.{{הערה|שם=Wood, J R T (June 2005)}} במקומו, סגנו של פילד, [[איאן סמית]], מונה לראשות הממשלה.{{הערה|Caute, David (June 1983). ''Under the Skin: The Death of White Rhodesia'' (First ed.). Evanston, Illinois: Northwestern University Press. {{ISBN|978-0-8101-0658-1}}.}} סמית נתפס כמי שיידע לקדם את עצמאותה של רודזיה בצורה אפקטיבית, תוך נכונות רבה יותר להתעמת עבור כך עם בריטניה.{{הערה|Wessels, Hannes (July 2010). ''P K van der Byl: African Statesman''. Johannesburg: 30° South Publishers. {{ISBN|978-1-920143-49-7}}.}} איאן סמית, חוואי ממרכזה של רודזיה, התגאה בשירותו ב[[חיל האוויר המלכותי]] בעת [[מלחמת העולם השנייה]], אז גם ספג פציעה קשה בעת אחד הקרבות. סמית, אשר מונה לראשות הממשלה כשהוא בן 45 בלבד, נתפס ככריזמתי והיה ראש הממשלה הראשון שהוא יליד רודזיה הדרומית. מהלך ההדחה של פילד המתון יחסית, ספג לביקורת רבה בקרב חוגי מפלגת [[הלייבור]] בבריטניה, ומנהיגה [[הרולד וילסון]], אז יושב ראש האופוזיציה לממשלת דאגלס-יום, כינה את מהלך ההדחה "אכזרי".{{הערה|Wilson, Harold (1974) [1971]. ''The Labour Government, 1964–70: A Personal Record''. Harmondsworth, England: Penguin Books. {{ISBN|978-0-14-021762-9}}.}} כמענה לביקורות אלו טען סמית שהוא דוגל בדרך ביניים המתנגדת הן לשלטון [[לאומנות|לאומני]] שחור והן ל[[אפרטהייד]], והוסיף כי מדיניותו ושאיפתו לעצמאות רודזיה תועיל הן לאוכלוסייתה הלבנה והן לזו השחורה. סמית הצהיר מעל כל במה כי לא תהיה ברודזיה במהלך שנות חייו "ממשלה לאומנית אפריקאית".{{הערה|Hall, Lee (27 May 1966). [https://books.google.co.il/books?id=XVYEAAAAMBAJ&pg=PA22&dq=%22&redir_esc=y&hl=iw#v=onepage&q&f=false "Rhodesia's Face of Defiance"]. ''Life'' (New York: Time, Inc.): 22–30. Retrieved 11 June 2013.}}
[[קובץ:Smith et Wilson.jpg|270px|ממוזער|וילסון (מימין) וסמית באחת מפגישותיהם במהלך שנת 1965]]
בתגובה לעלייתו לשלטון של סמית, ולנוכח מה שנתפס כדעותיו הקיצוניות וכסירובו לתת לשחורים כל חלק בשלטון, הגיבה בריטניה בהגברת הלחץ המדיני על ממשלתו. בחודשים מאי ויוני [[1964]] ספקי נשק אמריקנים ובריטיים הטילו [[אמברגו]] לא פורמלי על [[מכירת נשק]] ל[[כוחות הביטחון של רודזיה]]. בעוד באותו החודש, הודיע ראש הממשלה הבריטי דאגלס-יום לסמית כי רודזיה הדרומית לא תוזמן להשתתף בכנס ראשי ממשלות [[חבר העמים הבריטי]] אשר תוכנן להיערך מספר שבועות לאחר מכן ב[[לונדון]]. צעד זה נתפס ברודזיה ככזה שנועד להעליב את סמית באופן אישי.{{הערה|שם=Wood, J R T (June 2005)}}{{הערה|שם=Berlyn, Phillippa (April 1978)}} בספטמבר 1964, בניסיון לפתור את המשבר ולהרגיע את הרוחות, הזמין דאגלס-יום את סמית ללונדון, שם דנו השניים. דאגלס-יום קבע שבריטניה תסכים להעניק לרודזיה הדרומית עצמאות, אך התנה זאת בכך שהעצמאות תהיה "מקובלת על העם במדינה בכללותו" (acceptable to the people of the country as a whole), כולל האוכלוסייה השחורה. סמית, משוכנע שהשחורים יתמכו בכך, הסכים. כעבור זמן קצר הוקפא המשא ומתן עקב הבחירות המתקרבות ל[[הפרלמנט הבריטי|פרלמנט הבריטי]], אשר תוכננו להיערך כחודש לאחר מכן באוקטובר אותה השנה. דאגלס-יום התחייב בפני סמית שהמשא ומתן יחודש מיד לאחר הבחירות, אז תעמוד בפניו יד חופשית יותר להעניק לרודזיה הדרומית עצמאות תוך כשנה.{{הערה|שם=Berlyn, Phillippa (April 1978)}} מרוצה חזר סמית לסולסברי. במערכת הבחירות של שנת 1964 הפסיד לבסוף דאגלס-יום, והסיכומים בין סמית לדאגלס-יום ירדו לטמיון עם עלייתה של [[מפלגת הלייבור]] לשלטון.
 
בראש מפלגת הלייבור ניצב מנהיגה [[הרולד וילסון]], אשר התמנה מייד לראשות ממשלת הממלכה. כראש ממשלה, העמיד וילסון מול רודזיה קו ליברלי, ביקורתי ואנטי-קולוניאליסטי.{{הערה|שם=Berlyn, Phillippa (April 1978)}} אל מול זאת בחר סמית לשאוף לענות על התנאי שהציב בפניו ראש הממשלה הבריטי הקודם - הוכחת רצונה של האוכלוסייה בעצמאות. לפיכך, כינסה ממשלת רודזיה כבר באותו החודש קבוצה של כמה מאות מנהיגים שבטיים שחורים על מנת לדון עמם בשאלת העצמאות. הכינוס, אשר ספג ביקורת רבה בעולם ובקרב ארגוני ההתנגדות השחורים, הסתיים בכך שחברי הכינוס קיבלו את הצעת הממשלה לעצמאות פה אחד. מספר ימים לאחר מכן, ב-[[5 בנובמבר]], ארגנה הממשלה [[משאל עם]] בעניין שאלת העצמאות. במשאל, אשר יועד לאוכלוסייה הלבנה בלבד, כ-90% מכלל הבוחרים הביעו תמיכה בעצמאות.{{הערה|שם=Wood, J R T (June 2005)}}