פרנסיסקו טארגה – הבדלי גרסאות

בחורף 1880 החליף טארגה את חברו לואיס דה סוריה בקונצרט בנובלה אשר במחוז [[אליקנטה]] שם לאחר הקונצרט, ניגש אליו אחד מנכבדי העיר וביקש מן טארגה להקשיב לנגינת בתו, מרייה חוסה ריזו שלמדה לנגן בגיטרה. עד מהרה התארסו השניים. בשנת 1881 טארגה ניגן בתיאטרון האופרה בליון ולאחר מכן ב[[אודיאון]] שבפריז בערב לציון מאתיים שנים למותו של המשורר [[פדרו קלדרון דה לה ברקה]]. הוא גם הופיע ב[[לונדון]] אך לא אהב את השפה ולא את מזג האוויר. מסופר שבביקורו באנגליה לאחר קונצרט מספר אנשים ראו שהמוזיקאי שרוי במצב רוח ירוד. "מה קרה, מאסטרו?" שאלו אותו. "האם אתה מתגעגע הביתה? הם יעצו לו לקחת את אותו רגע של עצב ולהכניסו אל אל המוזיקה שלו. כך על פי הסיפור הוא הגה את הנושא של אחת היצירות הזכורות ביותר שלו, Lágrima (בתרגום לעברית מזיל דמעה). לאחר שניגן בלונדון חזר לנובלדה לחתונתו. בחג המולד של 1882, טארגה נישא למאריה חוסה ריזו. בכדי להגדיל את הרפרטואר המנגינות שלו בגיטרה ובכדי לנצל את הידע הרב שלו על המוזיקה, הוא התחיל לעבד יצירות פסנתר של [[בטהובן]], [[שופן]], [[פליקס מנדלסון-ברתולדי|מנדלסון]] ואחרים לגיטרה. טארגה ואשתו עברו למדריד והתפרנסו מהוראה פרטית של גיטרה ומהופעה בקונצרטים. אך לאחר מותה של ביתם התינוקת בחורף, מריה יוספה דה לוס אנג'לס טארגה ריזו, הם החליטו להתיישב בברצלונה. ב-1885 ביחד עם כמה מחבריהם המוזיקאים [[איסק אלבניס]], [[אנריקה גרנדוס]], חואקין טורינה ו[[פבלו קזאלס]].

 

 

מסוף שנות ה-80 של המאה 19 עד 1903, טארגה המשיך להלחין אבל הגביל את הקונצרטים שלו לספרד. בשנת 1900, טארגה ביקר באלג'יר שם נתקל במקצב חוזר ונשנה של ניגון על תוף ערבי. למחרת בבוקר הוא הלחין את "דנזה מורה" על סמך המקצב. בערך בשנת 1902 הוא חתך את ציפורניו ויצר צליל שיהיה אופייני לאותם גיטריסטים הקשורים לבית הספר שלו. בשנה שלאחר מכן הוא יצא לסיור באיטליה, ניגן בקונצרטים מוצלחים מאוד ברומא, נאפולי, ומילאנו. בינואר 1906 הוא סבל משיתוק בצדו הימני, ולמרות שבסופו של דבר הוא חזר לנגן בקונצרטים, הוא מעולם לא התאושש לגמרי. הוא סיים את עבודתו האחרונה, "אורמוס", ב-2 בדצמבר 1909. הוא נפטר בברצלונה כעבור שלושה-עשר ימים ב-15 בדצמבר 1909, בגיל 57.