הנרי טמפל, הוויקונט השלישי מפלמרסטון – הבדלי גרסאות

בשיבתו באופוזיציה הוא העביר את תשומת לבו למדיניות החוץ והוא כיהן כשר החוץ בין השנים [[1830]]–[[1834]], [[1835]]–[[1841]] ו-[[1846]]–[[1851]], כאשר המפלגה הוויגית הייתה בשלטון, וטיפל בשורה של משברים באירופה ומחוץ לה. כמה מפעולותיו התקיפות, שכיום מוגדרות לעיתים כהתערבות ליברלית, היו שנויות במחלוקת באותה תקופה ונותרו כאלה עד היום. ב-[[1852]] הוא מונה לתפקיד [[מזכיר הפנים (הממלכה המאוחדת)|שר הפנים]] בממשלת הקואליציה של [[ג'ורג' המילטון-גורדון|הלורד אברדין]] ושאליה הוכנס [[ג'ון ראסל, רוזן ראסל הראשון|הלורד ג'ון ראסל]] כ[[מזכיר המדינה לענייני חוץ וחבר העמים|שר החוץ]] בהתעקשות חסידיו של [[רוברט פיל]]. הוא העביר כמה רפורמות חברתיות אך התנגד לרפורמות שנגעו ל[[זכות הצבעה|זכות ההצבעה]]. כאשר אי שביעות הרצון הציבורית על רקע [[מלחמת קרים]] גרמה לנפילת הממשלה ב-[[1855]], היה פרלמרסטון, למרות חוסר האמון שרחשה לו [[ויקטוריה, מלכת הממלכה המאוחדת|המלכה ויקטוריה]], ליחיד שיכול היה כראש הממשלה להשיג רוב ב[[הפרלמנט הבריטי|פרלמנט]]. פלרמסטוןפלמרסטון כיהן כראש הממשלה בין השנים [[1855]]–[[1858]] ובין השנים [[1859]]–[[1865]], עד למותו בגיל 81, חודשים ספורים לאחר שניצח בבחירות הכלליות עם רוב גדול יותר מזה שעמד לזכותו לפניהן. הוא היה, נכון להיום, ראש הממשלה הבריטי האחרון שמת בכהונתו.

ב-[[17 באפריל]] [[1802]] ירש פלמרסטוןפלרמסטון מאביו את התואר [[ויקונט]] פלמרסטוןפלרמרסטון, טרם מלאו לו 18. הלורד פרלמרסטון הצעיר גם ירש את רוב שטחה של האחוזה המשפחתית שב[[מחוז סלייגו]] שבמערב [[אירלנד]]. מאוחר יותר הוא בנה בתחומי האחוזה את טירת קלסיבוון. בין השנים [[1803]]–[[1806]] הוא למד בקולג' סנט ג'ון שב[[אוניברסיטת קיימברידג']]. כבן למעמד האצולה הוא היה זכאי לקבל את ה[[תואר שני|תואר השני]] שלו ללא מעבר מבחנים, אך על אף שפלמרסטון וויתר על זכות זו הוא סיים את לימודיו ללא מבחנים.

נאומו של פלרמסטוןפלמרסטון לא הנחיל לו הצלחה מרובה, שכן [[ספנסר פרסיבל]], שהקים ממשלה ב-[[1809]],ביקש ממנו לקבל את תפקיד [[שר האוצר של בריטניה|שר האוצר]], אז תפקיד בעל חשיבות פחותה יותר בהשוואה לזו שהייתה החל מאמצע המאה ה-19. פלמרסטון העדיף לקבל את תפקיד [[משרד המלחמה|שר המלחמה]], שהיה כרוך בלעדית בעניינים הכספיים של הצבא. הוא לא זכה במושב בקבינט ונותר בתפקיד זה במשך עשרים שנה.

חסידיו של קנינג נותרו בעמדת השפעה ו[[ארתור ולסלי, הדוכס הראשון מוולינגטון|הדוכס מוולינגטון]] מיהר לכלול את פלרמסטוןפלמרסטון, הסקיסון, צ'ארלס גרנט, [[ויליאם לם]] ואת הרוזן דדלי בממשלה שבסופו של דבר עלה בידו להקים. אף על פי כן, סכסוך בין ולינגטון לבין הסקיסון על סוגית הייצוג הפרלמנטרי של [[מנצ'סטר]] ו[[ברמינגהאם]] גרמה להתפטרותם של הסקיסון ובעלי בריתו, כולל פרלמרסטון. באביב [[1828]], לאחר יותר מעשרים שנים רצופות בתפקיד, מצא פלמרסטון את עצמו באופוזיציה.

* בשכונת וולת'אמסטו שברובע הלונדוני [[וולת'אם פורסט]] עובר רחוב פלמרסטוןפלרמסטון וכן מצוי [[פאב]] ברחוב זה.