איימון דה ואלירה – הבדלי גרסאות

ככל שצעדים אלו התיימרו להתנגד לחלוקת האי, היו אלו צעדים הכרזתיים בלבד. חלוקת האי נותרה עובדה קיימת גם לאחר חקיקת החוקה, מבחינה משפטית ועובדתית כאחת. כן המשיך המלך האנגלי [[ג'ורג' השישי, מלך הממלכה המאוחדת|ג'ורג' השישי]] להתייחס אל עצמו כמלך אירלנד. המעמד המיוחד שניתן לכנסייה הקתולית אף הוא היה מליצה חסרת משמעות. החוקה הכירה בקיום "הכנסייה של אירלנד" הפרוטסטנטית, בקיום הכנסייה הפרסבטריאנית והמתודיסטית, וכן באוכלוסייה ה[[יהודים|יהודית]] של אירלנד כדתות שוות זכויות בעלות חופש [[פולחן]] מלא. מסיבה זו סירב האפיפיור [[פיוס האחד עשר]] לתמוך בחוקה. על אף שלשפה האירית ניתנה עליונות סמלית, המשיכה השפה להיות שפת מיעוט, והאנגלית המשיכה להיות השפה השלטת בפועל. בסיכומו של דבר החוקה לא הפכה את אירלנד למדינה חופשית, קתולית, גאלית, או חופשייה לחלוטין מן הכתר האנגלי.