סלסה (מוזיקה) – הבדלי גרסאות

תוכן שנמחק תוכן שנוסף
קישור לערך ראשי במקום לדף הפניה
שורה 1:
'''סלסה''' (Salsa) היא סגנון [[מוזיקה לטינית]] שהתפתח ב[[שנות ה-60 של המאה ה-20|שנות ה-60]] של [[המאה ה-20]], ב[[ניו- יורק]], על-בסיס סגנונות קודמים שהגיעו לשם מ[[קובה]]: [[ממבו]], [[סון קובני]] ו[[צ'ה צ'ה צ'ה]], עם השפעות מ[[קולומביה]] ו[[פוארטו ריקו]]. כיום זה סגנון פופולרי, המנוגן על ידי מוזיקאים בכול העולם. קיימים גם מועדוני [[סלסה (ריקוד)|ריקוד לצלילי סלסה]].
 
מוזיקת הסלסה מתאפיינת בכלי נגינה המנגנים תבניות אופייניות במקצב 8/8: [[כלי הקשה]] - טימבלס ([[מערכת תופים]] לטינית), קונגס או [[תופי קונגה]], בונגוס או [[תופי בונגו]], [[קלאווה]], [[מאראקס]] וגווירו. פסנתר שמנגנן מונטונו - תבנית שחוזרת על עצמה, ומבוססת בדרך כלל על ארבעה [[אקורד_מז%27ורי|אקורדים מז'וריים]], וכלי נשיפה בדומה ל[[ג'אז]] שמנגנים את רוב המלודיה והמעברים. סימן הזיהוי של כל סגנונות הסלסה הוא תבנית הבאס - שמנגן על פעימות 2.5, 4, 6.5 ו-8 בניגוד לרוב הסגנונות המודרניים בהם הוא מנגן על 1 ו-5. אליהם מצטרפת בדרך כלל שירה ב[[ספרדית]] שהיא השפה העיקרית של הסגנון. למוזיקה נלווה לעיתים קרובות ריקוד הסלסה, במספר סגנונות - ראו [[סלסה (ריקוד)]].
 
==מקורות הסלסה==
הסלסה התפתחה מסגנונות קודמים שמקורם ב[[קובה]]: סון קובני, ממבו ו[[צ'ה צ'ה צ'ה]]. עד [[שנות ה-50 של המאה ה-20|ה-50]] של [[המאה ה-20]] נחשבה קובה בירת הבילויים של העולם המערבי ושל ארצות הברית, ומוזיקאים רבים התפרנסו מנגינה לקהל המבלים שהגיע ממקומות רבים. עם [[המהפכה הקובנית]] נותק הקשר בין קובה לארצות הברית ומדינות המערב, ואמנים רבים מקובה, וכן מוזיקאים רבים מ[[פוארטו ריקו]] הגיעו ל[[מזרח הארלם|הארלם הספרדית]] ב[[ניו- יורק]] שהפכה מרכז למוזיקה לטינית. בתקופה זו גם פרח מועדון הפלדיום ב[[מנהטן]] בו ניגנו אמנים לטיניים בולטים. בסוף שנות ה-50 ותחילת שנות ה-60 התפתחה שם מוזיקת הסלסה.
 
מקור המונח סלסה: במקור משמעו רוטב. השימוש במונח בהקשר של המוזיקה מקורו כנראה בשנת 1955 עם הקמת הלהקה Conjucto Los Salseros, ובשנת 1962 עם יציאת השיר Salsa y Bembe של ג'ימי סבאטר.
 
==ההיסטוריה של הסלסה==
האמנים הבולטים שהשפיעו על סגנון הסלסה ב[[ניו יורק]] בשנות ה-60 של המאה ה-20: [[סליה קרוז]], ריי בארטו, טיטו פואנטה, הקטור לאבו, ג'ו קובה, ווילי קולון, לארי הרלו, בובי ולנטין, אדי פאלמיירי וג'וני פאצ'קו. בשנת 1964 הוקמה בניו- יורק חברת התקליטים פאניה,
והיא הוציאה תקליטים של אמנים אלו ואחרים ובכך הפיצה את המוזיקה בעולם. בשנת 1968 חברת התקליטים גם הקימה להקה ששילבה את האמנים ביחד בשם Fania All Stars, שגם הוציאה תקליט משלה באותו שם ב-1971.
כל הכרטיסים להופעות הלהקה נמכרו מראש, כולל הופעה שנערכה באצטדיון היאנקי בניו- יורק ב-1973 בפני 50,000 צופים. בשנת 1978 חברת התקליטים הוציאה תקליט מהופעה חיה שנערכה במדיסון סקוור גרדן בניו- יורק.
 
במקביל קמו הרכבים ולהקות שניגנו מוזיקת סלסה ב[[פוארטו ריקו]], [[סנטיאגו דה קאלי]] ב[[קולומביה]], [[הרפובליקה הדומיניקנית]] ומקומות רבים ב[[ארצות הברית]] בעולם. במקביל אך במנותק, התפתח ב[[קובה]] סגנון מוזיקלי קרוב לסלסה בשם טימבה, והפך להיות הסגנון המוביל בקובה. בשנות ה-80 התפתחה בהשפעת מוזיקת הפופ והפופ הלטיני מוזיקת הסלסה הרומנטית. בשנות ה-2000 התפתחה בניו- יורק הסלסה הקשה (סלסה דורה), כמגמה נגדית, שנועדה להחזיר את המקצב לצורה המקורית שלו של שנות ה-70. סגנון נוסף שהתפתח הוא סלסטון, המשלב בין סלסה ל[[רגאטון]]. במקביל התפתח בקובה סגנון קובטון, המשלב בין טימבה ל[[רגאטון]]. כיום פועלים מגוון הרכבי סלסה בכל הסגנונות.
 
בין האמנים הבולטים הנוספים שהשפיעו על הסגנון בכל שנותיו: פרנקי רוויז (פוארטו ריקו/ניו יורק), אל גראן קומבו דה פוארטו ריקו, לה סונורה קרוסלס (קולומביה), גרופו ניצ'ה (קולומביה), [[מארק אנתוני (זמר)]] ועוד.