|
ניתן ללמוד עד כמה קשים היה להביא שירי החשק בתחום השירה העברית מן הצורך של [[ שמואל הנגיד]] להתנצל עליהם – גם הוא וגם יהוסף בנו טענו שאין להבין את השירים כפשוטם, אלא כ[[אלגוריה]] ברוח המסורתית של [[מדרש]] [[שיר השירים]], שעניינה היחסים בין [[עם ישראל]] ובין [[הקב"ה]].{{הערה|שם=לוין, מעיל תשבץ}}
[[שמואל הנגיד]] לא היה הראשון שכתב שירי חשק עבריים ברוח [[שירה ערבית|השירה הערבית]], אבל הוא הראשון שמידיו הגיענו מספר רב מסוגם. כעדות בנו, כמעט כל השירים הם שירים קצרים שווי [[חריזה|חרוז]], וקרוב להניח שלא רק [[דקלום|קראו]] אלא גם [[זמרה|שרו]] אותם, אולי גם בליווי כלי נגינה.{{הערה|שם=לוין, מעיל תשבץ}}
==ייסורי החושק ==
===סבל ותחנונים===
ההתאהבות מביאה עמה סבל וייסורים. החושק מתנה את סבלו זה בשירים רבים, תוך שהוא בוחר נמענים שונים לשתפם במצוקתו. נעקוב אחרי כמה עיצובים של נושא זה בשירים, ונפתח בסיטואציה והשכיחה ביותר: החושק פונה אל אהובו או אהובתו, מנסה לעורר את רחמיהם ומתחנן על נפשו. וכן מבקש החושק מאהובתו בשירו של ר' שמואל הנגיד:
:(לא) רעיה, צבי מבור שבי התפתחי? / ריח בגדיך לבשרו שלחי !
:הבמי אדמים תמשחי שפתיכי, / או דם עפרים תמרחי על הלחי?
השאלה הפותחת את השיר, 'צבי מבור שבי התפתחי', מבוססת על תמונה מטפורית המוצגת, בהיותה בסיס לשאלה זו, כנתון ברור מאליו, ועל ידי כך מקבלת חיזוק רב: הדובר החושק ('צבי') מציג את עצמו כשבוי המוטל בבור, אשר היחידה המסוגלת לפתחו ממאסרו זה לשחררו הלא היא ה'רעיה', והוא פונה אליה ושואל אותה אם היא תאות לעשות כן. האומלל מתחנן לקבל כל אות להתקרבותה אליו. כסימן למפנה המצופה הוא מחפש את הדבר העדין והאוורירי ביותר העשוי להגיע אליו ממרחק: ריח בגדיה של אהובתו יהי בעיניו סמל לבשורה על התקרבותה.{{הערה|שם=אליצור, שירת החול, 94–108|שולמית אליצור, '''שירת החול העברית בספרד המוסלמית''', כרך ב, תל אביב: האוניברסיטה הפתוחה, תשס"ד 2004, עמ' 94–108.}}
בבית השני משווה החושק את דמות אהובתו לנגד עיניו. המרחק כאילו נמוג, והפנייה שנשמעה קודם לכן כאילו באה ממעמקי הבור, הופכת לפנייה ישירה של אדם הנוכח והמתבונן בחברו. מובן שאין ללמוד מכך שהחושק אכן זוכה לדבר עם אהובתו בפועל. הסיטואציה של פנייה אל החשוקה היא כאן פנייה רטורית, מדומה, אל דמות שאיננה לצד הדובר במציאות, אבל קיימת עמו כל העת במחשבותיו.
המבט מתמקד בפניה של החשוקה, ובעיקר בשפתיים ובלחיים. אלו בולטים בצעם האדום, והדובר תוהה מה מקורה של אדמימות זו. הוא מעלה שתי הצעות, שתיהן מן התחום המטפורי: הנערה צובעת את שפתיה ולחייה ב'מי-אדמים', כלומר באבני אודם מומסות, או בדמם השפוך של חושקיה, ה'עפרים'.{{הערה|שם=אליצור, שירת החול, 94–108}}
שעה שהתשובה הראשונה באה להוסיף על זוהר שפתיה של הנערה שאינן סתם אדומות אל נוצצות כאבני חן, הרי שהתשובה השנייה ממחישה את אכזריותה בצד יופייה: לא די בכך שהיא שופכת את דמי האוהבים בעזרת יופייה, היא גם נוטלת דם זה ומשתמשת בו כאיפור, כדי להתייפות עוד יותר!
מוסגרים מעמיד המשורר מהלך של משא ומתן גם בתוך כל אחת מהצלעיות שבתקבולת: בדלת נשבר המשפט על ידי המילים 'תגמול אהביו' ; מתברר אפוא שהנערה מתבקשת לתת את דודיה בתמורה לאהבתו של החושק (הדדיות המוגברת על ידי הצירוף 'דודים לדוד', היוצר קשר צלילי בין כינויו של החושק לבין הדבר שהוא מבקש לקבל). ובסוגר מופיע המאמר המוסגר 'מקום מהרך', ורוחו ונשמתו של החושק מוצעות אפוא לאהובה כמוהר. העמדה כפולה זו של הדברים באה, כמובן, כדי להגביר את הפיתוי ולשכנע את הנערה בכדאיות ה'עסקה'.{{הערה|שם=אליצור, שירת החול, 94–108}}
מובן שה'עסקה' כולה מוצעת בתחום המטפורי. הניסיון ליצור תחושה של הדדיות, בהקשר שבו הגבר מאוהב והנערה דוחה אותו, הוא אשליה בלבד: כל זמן שאין תפצה באהבתו אין לו מה לתת לה. הצעתו לתת לה את 'רוחו ונשמתו', מתנה מטפורית כמובן, היא הצעה של מתנה בתחום הניסוח בלבד.
משמעה האמיתי הוא הצהרה של נאמנות, אהבה וסבל עד מוות, והיא מביעה את עומק רגשותיו של החושק ואינה מעלה דבר ממשי שהוא מסוגל לתת לחשוקה. נראה שהחושק חד בכך, ועל-כן הוא חוזר בבית האחרון למצב דומה לזה שהיה בבית שפתח את השיר: שוב האהובה מענה אותו באכזריות, אם כי די ברמז דק מצדה כדי להשיב את רוחו. ואם בתחילת השיר השתמש הדובר במטפורות של שבי ומאסר, הרי כאן – אחרי שהוא כבר הצהיר על נכונותו לתת לה את רוחו ונשמתו – הוא עובר למטפוריקה של חיים ומוות: הנערה פולחת את לבו וממיתה אותו במבטיה – אך יכולה להחיותו אפילו במתנה קטנה, כרשות להתבונן בענק אחד מהענקים המקשטים את צווארה.{{הערה|שם=אליצור, שירת החול, 94–108}}
===קרבה ומרחק ===
בשיר הקודם ישנה פנייה אל החשוקה. מובן שפניות אלה אינן חייבות להיות ממשיות: החושק מרגיש בנוכחותה של הדמות האהובה בכל עת, בין אם היא מצויה אתו ובין אם לא. ואכן, בכמה וכמה שירי חשק אנו מוצאים את החושק מפנה את דבריו אל אהובו או אהובתו, תוך הדגשה ברורה של מרחקם ממנו. ברור שהפנייה אל הנמען כאן איננה אמיתית, ואין היא באה להציג בשירים אלה אלא את הקרבה הנפשית השוררת בין השניים (לפחות מצדו של החושק) למרות המרחק הפיזי ביניהם.{{הערה|שם=אליצור, שירת החול, 94–108}}
באחד משירי החשק מציג [[ר' יהודה הלוי]] את החושק המחפש לשווא את זכרה של אהובתו הרחוקה, ובצר לו פונה אליה ממרחקים בשירה:
(לב) צבית חן, שביתני בצביך, / ופרך העבדתני בשביך !
ומיום הנדוד בא בין שנינו - / דמות לא אמצאה נמשל ליפיך !
ואסעד בתפוח אדמדם, / אשר ריחו – כמר אפף ועדיך,
ותבניתו כשדיך, ועינו / כעין אודם אשר נראה בלחיך.
החושק פונה לכאורה אל 'צבית החן', אך עד מהרה מתברר שהיא איננה לצדו כלל. תחילה הוא מתאר את השפעתה הגדולה עליו ואת הייסורים הנגרמים לו בגללה. היא 'שבתה' אותו ביופייה, ולא זו בלבד – אלא היא מעבידה אותו בפרך שביו. מטפורות שגרתיות אלה מסמלות גם כאן את חוסר היכולת של החושק להשתחרר מהמחשבות על אהובתו ומהגעגועים אליה (ציור השבי), ואת הייסורים הנגרמים לו בשל כך (ציור עבודת הפרך).
אבל מה שנראה לנו בבית הראשון כהאשמת הצבייה, מתרכך בבית השני: לא הצבייה מואשמת בו בריחוקה מעל החושק, אלא גורם חיצוני, מופשט: 'הנדוד', הזוכה כאן להאנשה ומצויר כדמות שלישית החודרת אל בין שני האוהבים ומפרידה ביניהם.{{הערה|שם=אליצור, שירת החול, 94–108}}
אבל תיאור זה של הנדוד איננו כמשפט בפני עצמו. הוא מעוצב כחלק ממשפט זמן משועבד, המשמש הקדמה לעיקר הבית: מיום שהנדוד בא בין שני האוהבים מחפש החושק דמות שתזכיר לו ולו במקצת את יפי אהובתו, אך אינו מצליח למצוא. בדרך זו הוא אומר למעשה שאהובתו היא היפה בעולם, ואין איש דומה לה.{{הערה|שם=אליצור, שירת החול, 94–108}}
===נמענים בלתי שגרתיים===
בשירים מרתקים אחדים מצליחים המשוררים להמחיש את ייסורי החושקים על ידי העמדתם כפונים אל גורמים אחרים, פחות שגרתיים. נפתח בפנייה אל אדם ונמשיך בפניות אל גורמים שאינם מבני אנוש.{{הערה|שם=אליצור, שירת החול, 94–108}}
באחד משירי החשק של ר' שמואל הנגיד באה, בתוך מונולוג פנימי של החושק, פנייה פתאומית אל רופא המציע לו את עזרתו:
(לד) למי מאנשים אספר כאבי, / אשר בא ונגש אלי קיר לבבי ?
פנה, רופאי, אל לנגעי צרי, עד / ירחם ויכבש עווני אהובי !
הירצה ידי? והוא יחשוב את / רצוני כקצפי וטובי כחובי!
אחנן – ויקשה, ואוהב – וישנא, / ואען אמת בו – ושוא יענה בי.
החשוק האומלל פותח את דברי הרהוריו בשאלה הקשה, למי מהאנשים הוא יכול לספר את כאבו הגדול, החודר ומגיע אל קירות לבבו. והנה, כאילו 'קרא' את מחשבותיו (אך למעשה כנראה למראה פניו הירודות מצער), מופיע אדם המציע לו את עזרתו, ואדם זה איננו אלא רופאו. החושק פונה אליו, אך דורש ממנו להסתלק, שכן הוא יודע שאין בכוחו להמציא לו תרופה: רק היענותו של האהוב תוכל לעזור לו. עם השמעת קיראה זו נעלם הרופא מן השטח, והדובר שב ומדבר אל לבו.
היענות החשוק מתוארת בבית השני כסליחות עוון, ובכך מקדים הדובר ורומז להמשך השיר, שבו מתואר החשוק כטופל על אוהבו דברי שווא ומאשימו בחטאים שלא חטא, ואף מפרש כל מעשה שלו לרעה. ואכן שני הבתים האחרונים מתארים גישה זו של החשוק באמצעות שפע של הקבלות הפכים:
הוא חושב את 'רצוני – כקצפי, וטובי – כחובי', לשמע תחנוני החושק הוא מקשה את לבו, על אהבתו משיב בשנאה, ועל דברי האמת הטובים – בדברי שקר ושווא. משום כל אלה לא יכול הדובר אלא להגיע לייאוש, ושאלתו בראש הבית השלישי, ה'ירצה ידידי', היא [[שאלה רטורית]] אשר כל האמור אחריה מחייב אותו לענות עליה תשובה אחת: לא. החושק נותר בבדידותו, יודע שלרופא אין כל דרך לעזור לו ואיננו מוצא אדם לשתפו בצערו.{{הערה|שם=אליצור, שירת החול, 94–108}}
== בין יין לחשק ==
|
