X-2 סטארבסטר – הבדלי גרסאות

{{מטוס

|קוד נאט"ו=

|כניסה לשירות=

|נוסעים=

|יחידות שיוצרו=

|משתמשים משניים=

|דגמים=

|מחיר=

|אורך מסלול מינימלי=

|תותחים=

|פצצות=

|רקטות=

}}

'''X-2 סטארבסטר''' (X-2 Starbuster) היה [[מטוס ניסוי|מטוס מחקר]] [[ארצות הברית|אמריקאי]] מסדרת [[מטוסי ה-X]] שנבנה לצורך בדיקת מאפייני טיסה בתחום המהירויות של [[מספר מאך|2-3 מאך]]. שני מטוסי X-2 יוצרו על ידי [[בל איירקראפט קורפוריישן]] ושימשו לניסויים במשך כארבע שנים, במהלכן ביצעו 20 טיסות, מתוכן 10 היו טיסות דאייה והשאר ממונעות. שני המטוסים אבדו בתאונות קטלניות.

 

הקניית ייצוב ובקרה מתאימים למטוס הטס במהירויות [[מהירות הקול|על-קוליות]] היה רק אחד הקשיים העיקריים מולם ניצבו חוקרי טיסה כשהתקרבו למהירות 3 מאך. משום שידעו כי במהירויות בתחום זה יחלו גם להיתקל ב"מחסום תרמי", השפעות של חימום רב הנוצר מ[[גרר (כוח)|חיכוך אווירודינמי]]. ה-X-2 משוך הכנפיים, שיוצר מ[[פלדת אל-חלד]] ו[[סגסוגת]] [[נחושת]]-[[ניקל]] קלה ועמידה לחום מסוג [[מונל|K-מונל]], והונע על ידי [[מנוע רקטי]] דו-תאי מדגם [[XLR25]] היכול לייצר [[דחף (כוח)|דחף]] של 2,500 עד 15,000 ליברות-כוח (11 עד 67 קילו-ניוטון) (הטייס יכל לשלוט על מידת הדחף שייצר באמצעות [[משנק]]), נועד לחקור את תחום המהירויות הזה.

 

לאחר ששוגר ממפציץ [[B-50 סופרפורטרס|B-50A]] שהותאם לכך, טייס הניסוי של בל, [[ג'ין זיגלר|ג'ין "סקיפ" זיגלר]] השלים את טיסת הדאייה הבלתי-ממונעת הראשונה של X-2 ב[[בסיס חיל האוויר אדוארדס]] ב-[[27 ביוני]] [[1952]]. ב-[[12 במאי]] [[1953]], בדיקה שביצע זיגלר למערכת הדלק הנוזלית בעת שהיה מחובר ל-B-50 גרמה לפיצוץ המטוס (מספר 46-675) שהביא למותם של הטייס, זיגלר, ואיש צוות של ה-B-50, פרנק וולק. ה-X-2 נפל ל[[ימת אונטריו]] משם לא חולץ. ה-B-50A ניזוק אף הוא כתוצאה מהפיצוץ ולכן הוחלף ב-B-50D שהותאם לשיגור ה-X-2.

 

[[פרנק אוורסט|פרנק ק. "פיט" אוורסט]] השלים את הטיסה הממונעת הראשונה במטוס השני (מספר 46-674) ב-[[18 בנובמבר]] [[1955]], ועד לטיסתו האחרונה ב-X-2 בשלהי יולי 1956, הוא קבע שיא מהירות חדש של 2.87 מאך (1,900 מיל/שעה, 3,050 קמ"ש). ה-X-2 עמד בציפיות אך לא בלי קשיים. במהירויות גבוהות, אוורסט דיווח כי מערכות ההיגוי כמעט ולא היו אפקטיביות. יתר על כן, מחקרי הדמיה ומנהרות רוח, יחד עם מידע מטיסותיו, הצביעו על כך שהמטוס יתקל בבעיות יציבות חריפות עם התקרבו למהירות 3 מאך.

על צמד טייסי ניסוי צעירים, הקפטנים [[אייבן קינצ'ול|אייבן ס. קינצ'ול]] ו[[מילבורן אפט|מילבורן ג. "מל" אפט]], הוטלה המשימה להרחיב את המעטפת, וב-[[7 בספטמבר]] [[1956]], קינצ'ול היה לטייס הראשון שחצה את גובה 30,480 מטר (100,000 רגל) כשהטיס את ה-X-2 לגובה שיא של 38,466 מטר (126,200 רגל). 20 יום בלבד מאוחר יותר, בבוקר ה-[[27 בספטמבר]], שוגר מל אפט מ-B-50 לטיסתו הראשונה במטוס רקטי. הוא הונחה לטוס ב"מסלול האנרגיה המרבי האופטימלי" ולהימנע משינויי היגוי מהירים מעבר ל-2.7 מאך. אפט טס כפי שהונחה בדיוק רב, והפך לאדם הראשון שחצה את ה-3 מאך ביום ההוא, כשהאיץ למהירות 3.2 מאך (3,370 קמ"ש, 2,094 מיל/שעה) ברום 19,960 מטר (65,500 רגל). עד לרגע זה התנהלה הטיסה ללא רבב. ברם, מסיבה כלשהי, זמן קצר לאחר שהגיע למהירות השיא, ניסה אפט לבצע פנייה בעוד שהמטוס טס עדיין במהירות גבוהה מ-3 מאך (אפשרי שעקב פיגור במכשור המטוס סבר אפט כי הוא טס במהירות נמוכה יותר, או אולי חשש שהוא מתרחק יותר מדי מאתר הנחיתה המיועד ב[[אגם רוג'רס|אגם היבש רוג'רס]]). ה-X-2 החל לטוס בפראות ללא שליטה ואפט מצא את עצמו נאבק עם בעיית [[צימוד אינרציאלי|הצימוד האינרציאלי]], בה נתקל גם הטייס [[צ'אק ייגר]] בעת שהטיס את ה-[[בל X-1|X-1A]] כשלוש שנים מוקדם יותר. אולם, בניגוד לייגר, אפט לא הצליח להיחלץ מהמצב והתרסק עם מטוסו.

 

אף-על-פי שהטיסות ב-X-2 לימדו רבות על חימום אווירודינמי במהירות גבוהה ועל טיסה בגובה רב מאוד, אירוע זה קטע את התוכנית בטרם [[הוועדה הלאומית המייעצת לאווירונאוטיקה]] (NACA) יכלה להתחיל בחקר טיסה מפורט עם המטוס, והחוקרים נאלצו להשעות את החיפוש אחר תשובות לרבות מהתעלומות של טיסה במאך גבוה עד להגעתו, שלוש שנים לאחר מכן, של המטוס הרקטי הנסיוני המתקדם ביותר, ה-[[X-15]].

 

{{מיזמים|ויקישיתוף=X-2 Starbuster|שם ויקישיתוף=X-2 סטארבסטר}}

*[http://www.nasa.gov/centers/dryden/news/FactSheets/FS-079-DFRC.html X-2 סטארבסטר] באתר נאס"א