אריה אליאב – הבדלי גרסאות

תוכן שנמחק תוכן שנוסף
Abity9 (שיחה | תרומות)
←‏תולדות חייו ופעילותו הציבורית: ר' שיחה: הניסיונות לתלות באליאב את כשלון פרס
שורה 49:
לאחר התפטרותו הקדיש את רוב זמנו לכתיבת "[[ארץ הצבי (ספר)|ארץ הצבי]]" (יצא לאור במאי [[1972]]), שבו פרס את חזונו לעתיד [[ארץ ישראל]]. הספר עורר עניין רב וויכוח פוליטי, בעיקר על הפרקים המדיניים שבו. ב-15 בספטמבר 1973 כתב "משל קצר" (כהגדרתו האישית) - "השחף". המשל מספר על ספינת תענוגות, שמלחיה כבולים לשרשראות וחותרים ללא הרף, נוסעיה "מדושני עונג ומפוטמים" ועל גשר הפיקוד ניצבים קברניטיה "שיכורים מיין תהילתם" ו"בוטחים בעצמם ובמעמדם". רק שחף אחד המעופף מעל ראשיהם מנסה להזהיר אותם מפני השרטון שנמצא במסלול הספינה - לשווא. הוא ביקש לפרסמו בגיליון [[ראש השנה]] תשל"ד של "[[דבר (עיתון)|דבר]]", אך [[חנה זמר]], עורכת העיתון, התנגדה תחילה לפרסם אותו, בטענה שהביקורת על מנהיגי "העבודה" והמדינה שקופה, וכי אליאב התנגש זה עתה חזיתית עם אותה הנהגה. לבסוף הוסכם לפרסם את משל השחף בגיליון החג של [[שמחת תורה]]. [[מלחמת יום כיפור]], שפרצה כעבור שלושה שבועות (ב-6 באוקטובר [[1973]]), דחתה את מועד הפרסום עוד בכמה שבועות, עם פרסום העובדה שהמשל נכתב לפני המלחמה.{{הערה|"תאומי צביה", אריה לובה אליאב, הוצאת [[עם עובד]] 2005, עמ'235}}
 
בעקבות מלחמת יום כיפור התחזק אליאב בדעתו כי מדינת ישראל לא תוכל להחזיק לאורך זמן בשטחים ובתושביהם. ב-[[1974]] יצא עם שלושה חברי כנסת נוספים מה[[קואליציה]] ומה[[אופוזיציה]], [[שלום לוין]], [[שניאור זלמן אברמוב]] ו[[בנימין הלוי]], ב"[[מנשר]] הארבעה", שקרא לנכונות ל[[פשרה טריטוריאלית]] "מתוך עמדת כוח" למען הסדר [[שלום]]. המנשר עורר סערה ב[[הליכוד|ליכוד]] בשל תוכנו וזהות כותביו, ועקב כך פרש הלוי ממפלגת "חרות" (וסיעת גח"ל שבראש הליכוד).{{הערה|"הכול פוליטי", לקסיקון הפוליטיקה הישראלית, עמוס כרמל, הוצאת דביר, 2001, עמ'710}} באפריל [[1975]] פרש אליאב ממפלגת העבודה והקים [[סיעת יחיד]] בכנסת. ביוני באותה השנה הצטרף למפלגת [[רצ]] בהקמת [[יעד (הכנסת השמינית)|יעד]], ולאחר מספר חודשים פרש ממנה יחד עם חברת הכנסת [[מרשה פרידמן]] והקים את [[הסיעה הסוציאל-דמוקרטית]]. בשנים 1976–1977 קיים ב[[אירופה]] סדרת פגישות עם נציגי [[אש"ף]] וביניהם [[עיסאם סרטאווי]]. ב[[הבחירות לכנסת התשיעית|בחירות לכנסת התשיעית]] התמודד במסגרת מפלגת [[מחנה של"י|של"י]], שזכתה בשני מנדטים. בינואר [[1979]] פרש מהכנסת על מנת לפנות מקום לחבר סיעתו [[אורי אבנרי]]. ב[[הבחירות לכנסת האחת-עשרה|בחירות לכנסת האחת-עשרה]] ([[1984]]), התמודד ברשימה עצמאית, לאחר שנכשלו המגעים לשלבו חזרה במפלגת העבודה, אך אף על פי שזכה בכ-15,000 קולות (כמנדט אחד), לא הצליח לעבור את [[אחוז החסימה (ישראל)|אחוז החסימה]] ולהיכנס לכנסת (צעד זה הביא ביקורת רבה עליו בשמאל בטענה שהוא גרם לבזבוז קולות שעלה למערך בשלטון- למערך עצמו חסרו 100 קולות בלבד לקבל עוד מנדט, ושאר קולותיו היו מסוגלים להעניק עוד מנדט לגוש, דבר שייתכן שהיה מביא למערך את השלטון). ב-[[1987]] שב למפלגת העבודה, נבחר במרכז המפלגה בבחירות חשאיות במקום השני ברשימת הפאנל של המועמדים לכנסת, ונבחר מטעמה ל[[הכנסת השתים עשרה|כנסת ה-12]] ([[1988]]–[[1992]]). התנגד להצטרפות העבודה לממשלת אחדות לאומית בראשות [[יצחק שמיר]] והודיע שלא יציג את מועמדותו לתפקיד שר.
 
במהלך [[שנות ה-80 של המאה ה-20|שנות ה-80]] עסק ב[[הוראה]] בבתי ספר, ב[[בית כלא|בתי-כלא]] וב[[מכללה|מכללות]]. בין היתר [[השכלת מבוגרים|לימד מבוגרים]] ב[[אור עקיבא]], היה מורה מתנדב ב[[קריית שמונה]], ב[[שדרות]] וב[[מעלות-תרשיחא|מעלות]] ושימש כ[[סניטר]] מתנדב ב[[בית חולים|בית החולים]] "[[בית החולים הדסה (תל אביב)|הדסה]]" בתל אביב. במקביל, בשנים [[1984]]–[[1985]] קיים מגעים עם ארגוני טרור פלסטיניים, שהחזיקו חיילים שבויים, והיה דמות מפתח בהשלמת [[עסקת ג'יבריל]], שבה שוחררו מחבלים פלסטינים תמורת חיילים ישראליים. ב-[[1986]] הוא הקים (בסיוע [[אורי גורדון]] והסוכנות היהודית) את הקהילייה החינוכית [[ניצנה]] שב[[חולות חלוצה]] ב[[נגב]], על [[גבול ישראל-מצרים]], שבה משתתפים [[בני נוער|בני הנוער]] במערכת ייחודית של למידה על מורשת הנגב ועתידו ושל הקניית [[ערך (אתיקה)|ערכים]] [[דמוקרטיה|דמוקרטיים]]. עמד בראש ניצנה 24 שנים, עד [[2008]]