תוכנית מעבורות החלל – הבדלי גרסאות

הקבלנית הראשית של התוכנית הייתה חברת [[נורת' אמריקן אוויאיישן]] (מאוחר יותר [[רוקוול אינטרנשיונל]] וכיום [[בואינג]]), אותה חברה שהייתה אחראית על בניית [[תאי הפיקוד/שירות של החללית אפולו]]. הקבלן הראשי לייצור רקטות ההאצה של המעבורת הייתה חברת [[ט'יאוקול]] (כיום חלק מ[[אליאנט טקסיסטמס]]). לייצור מכל הדלק הנתיק חברת [[מרטין מריאטה]] (כיום חלק מ[[לוקהיד מרטין]]), ולייצור מנועיה הראשיים של מעבורת החלל חברת [[רוקטדיין]] (כיום חלק מחברת [[פראט אנד ויטני]]).{{הערה|שם=ה3}}

 

 

כני השיגור ב[[מרכז החלל קנדי]], שנבנו במקור על מנת לשמש את טילי ה[[סטורן 5]] של [[תוכנית אפולו]], עברו הסבה כך שיתאימו לשיגורי מעבורות החלל. אתר שיגור נוסף נבחר, [[בסיס חיל האוויר ונדנברג]] ב[[קליפורניה]], ומתחם שלם בבסיס עבר שיפוץ. ונדנברג יועד לשמש כבסיס השיגור מהחוף המערבי של [[ארצות הברית]] אך לאחר [[אסון מעבורת החלל צ'אלנג'ר]] הוחלט לצמצם את היקף הטיסות של המעבורות והתוכנית לשגר מעבורות מונדנברג בוטלה. רוב משימות מעבורות החלל (78) נחתו במרכז החלל קנדי, שאר המשימות למעט משימה אחת ([[STS-3]]) נחתו ב[[בסיס חיל האוויר אדוארדס]] שבקליפורניה ומשימת STS-3 נחתה ב[[נמל החלל ווייט סאנדס]] (White Sands Space Harbor) שב[[ניו מקסיקו]]. בסיס חיל האוויר ונדנברג היה אמור לשמש גם כן כאתר נחיתה אך לאחר אסון צ'אלנג'ר וביטול השיגורים המתוכננים מונדנברג בוטלו גם הנחיתות באתר. שדות תעופה שונים ברחבי העולם יועדו לשמש כאתרי נחיתה עבור המעבורות במקרה חרום.