|
הסכסוך הגדול שפילג את הישיבה גרם לתלמידים רבים לנטוש את הלימוד ולהתמקד בסכסוך. הישיבה איבדה את קסמה, האווירה בה נעכרה ובכל יום היו עוזבים אותה כמה תלמידים. על רקע מצב זה עזב ביאליק את הישיבה והפופולריות הרבה שלו גרמה לכך שילוו אותו יותר ממאה תלמידים (יותר מרבע תלמידי הישיבה) "שתי פרסאות" עד תחנת הרכבת. על סיטואציה זו ועל געגועיו לחבריו מתקופת הישיבה, כתב ביאליק מאוחר יותר: {{ציטוטון|אך עודני זוכר את כולכם, את כולכם. תמונתכם תלווני, לא תמוש מלבי|"הַמַּתְמִיד".{{הערה|[[S:המתמיד|הַמַּתְמִיד]], ב[[ויקיטקסט|וויקיטקסט]]}}}} עדות להערצה כלפיו היא אותה גבעה מעליה נפרד ביאליק מתלמידי הישיבה מעריציו, שנקראה מאוחר יותר, כשהתפרסם ביאליק, בשם "גבעת ביאליק".
====יחס ביאליק ללימודיו בישיבה====
{{ערך מורחב|המתמיד}}
ביאליק עזב את וולוז'ין וחווה את העולם שמחוץ לה, השכיל ובנה חיים רחבים יותר משאפשרה לו הישיבה, אך מאידך, השפעתה של הישיבה עליו הייתה עמוקה. דואליות זו באה לידי ביטוי בשירים המאוחרים של ביאליק: "עַל סַף בֵּית-הַמִּדְרָשׁ",{{הערה|[[S:על סף בית המדרש|עַל סַף בֵּית-הַמִּדְרָשׁ]], ב[[ויקיטקסט|וויקיטקסט]]}} "הַמַּתְמִיד" ו"[[לבדי|לְבַדִּי]]",{{הערה|[[S:לבדי|לְבַדִּי]], ב[[ויקיטקסט|וויקיטקסט]]}} שבהם מתאר ביאליק בעמקות את עולמו של בן הישיבה המקדיש את זמנו ל[[לימוד תורה]], מחד גיסא, ובסלידה מהצמצום והקיבעון של תלמידי הישיבות, מאידך.
שירו של ביאליק "[[המתמיד|הַמַּתְמִיד]]" הוא משיריו הידועים, המתאר את דמות "המתמיד" בישיבה הליטאית של הימים ההם. השיר פותח צוהר ליחסו של ביאליק לישיבת וולוז'ין ולמדניה. ישנן דעות שונות אודות יחסו של ביאליק לישיבת וולוז'ין כמייצגת של טיפוס הישיבה הליטאית ויחסו למסורת בכלל.
כמו מרבית יצירותיו השיריות של ביאליק, גם פואמה זו כתובה ב[[משקל (שירה)|משקל שירי]] בעל [[הגייה אשכנזית]] [[מלעיל]]ית. המשקל הוא מסוג '''אמפיברכוס''', שבו המקצב הוא תלת הברתי: הברה לא מוטעמת - הברה מוטעמת - הברה לא מוטעמת, וחוזר חלילה. בדוגמה שלהלן מובאות שתי השורות הראשונות בפואמה, כשההברות ה[[הטעמה|מוטעמות]] כתובות בהדגשה:
{{ציטוטון|עוד יש '''ע'''רים נכ'''ח'''דות בת'''פו'''צות ה'''גו'''לה{{ש}}בהן '''יע'''שן ב'''מס'''תר נ'''ר'''נו ה'''י'''שן}}.
====בעיר אודסה====
|
