פרישת הממלכה המאוחדת מהאיחוד האירופי – הבדלי גרסאות

לאחר שלא לקחה חלק בכינון הקהילה הכלכלית האירופית, הקימה בריטניה יחד עם [[נורווגיה]], [[שוודיה]], [[דנמרק]], [[פורטוגל]], [[אוסטריה]] ו[[שווייץ]] את [[איגוד הסחר החופשי האירופי]] כתחליף עבור מדינות שלא רצו להצטרף לקהילה הכלכלית. אולם, הקף הסחר של בריטניה עם מדינות הקהילה נותר גדול מהקף הסחר עם מדינות האיגוד. בשנת [[1961]] בריטניה ניהלה מגעים להצטרפות לקהילה הכלכלית האירופית, אך המהלך כשל כיוון ש[[נשיא צרפת]] [[שארל דה גול]] התנגד לו וכיוון שבריטניה סירבה להתגמש בנוגע לתנאי ההצטרפות. ב-[[1967]] בריטניה הגישה בקשה נוספת להצטרפות ונדחתה שוב על ידי דה גול. ממשלתו ה[[המפלגה השמרנית (הממלכה המאוחדת)|שמרנית]] של [[אדוארד הית']] דגלה בהצטרפות לקהילה האירופית ולשם כך העבירה חקיקה שהפכה את חוקי הקהילה האירופית למחייבים בבריטניה. בעקבות מהלכים אלה, בריטניה הצטרפה לקהילה האירופית ולארגוניה בשנת [[1973]], זאת למרות התנגדות [[מפלגת הלייבור (הממלכה המאוחדת)|מפלגת הלייבור]]. שנתיים מאוחר יותר, תחת ראש־הממשלה מן הלייבור, [[הרולד וילסון]], נערך [[#משאל העם ב-1975|משאל עם]] בשאלה האם להמשיך את חברותה של בריטניה בשוק המשותף. בתמיכת המפלגה השמרנית, בהנהגת [[מרגרט תאצ'ר]], ולמרות התנגדות רבים בלייבור, אושר המשך חברותה של בריטניה בארגון ברוב של יותר משני שלישים.

 

 

ממשלתו של [[טוני בלייר]] העמיקה את שיתוף הפעולה עם האיחוד האירופי בכך שאישרה את [[אמנת אמסטרדם]], כולל הפרק החברתי שלא אושר קודם לכן, ותמכה בהרחבת האיחוד במסגרת [[אמנת ניס]]. עם זאת, בריטניה בראשות טוני בלייר סירבה לצירוף המדינה ל[[גוש האירו]] והותירה את המדינה מחוץ ל[[אמנת שנגן]]. בכך שמרה בריטניה על עצמאות הלירה שטרלינג ושמרה על עצמאות מערכת [[מעבר גבול|ביקורת הגבולות]] שלה. הממשלה של [[גורדון בראון]] אישרה את [[אמנת ליסבון]] ב-[[2007]].