אוליבר נלסון – הבדלי גרסאות

'''אוליבר אדוארד נלסון''' (ב[[אנגלית]]: '''Oliver Edward Nelson'''{{כ}}; [[4 ביוני]] [[1932]] - [[28 באוקטובר]] [[1975]]) היה [[מוזיקאי]] [[ג'אז]], נגן [[סקסופון]] ו[[קלרינט]], [[עיבוד מוזיקלי|מעבד מוזיקלי]] ו[[מלחין]]. אלבומו המפורסם ביותר, אשר בזכותו הוא התפרסם, הוא האלבום משנת [[1961]] [[Blues and the Abstract Truth]]. הוא גם היה מלחין שכתב לטלוויזיה ולקונועולקולנוע ועיבד את המוזיקה של מוזיקאים רבים גם מחוץ לעולם הג'אז, לדוגמה [[ג'יימס בראון]].

לאחר שישה [[אלבום מוזיקה|אלבומים]] כבמוביל שיצאו תחת [[פרסטיג' תקליטים]] הוציא נלסון את [[The Blues and the Abstract Truth]], ב[[תקליטי אימפולס|אימפולס]], יחד עם [[אריק דולפי]] ([[חליל]] וסקסופון), [[ג'ורג' בארוו]] ([[סקסופון]] [[בריטון (קול)|בריטון]]), [[פרדי האברד]] ([[חצוצרה]]), [[ביל אוונס]] ([[פסנתר]]), [[פול צ'יימברס]] ([[קונטרבס]]) ו[[רוי היינס]] ([[תופים]]). האלבום הזה הביא לנלסון, שכבר היה מוכר בקרב מוזיקאים, תהילה בקרב חובבי הג'אז. הקטע [[Stolen Moments]] מהאלבום, היה ל[[סטנדרט (ג'אז)|סטנדרט]], והאלבום כולו הצליח מאד והעלה את קרנו כמעבד וכמלחין. לאחר האלבום הזה היה למעבד של מוזיקאים רבים ביניהם, [[סאני רולינס]], [[באדי ריץ']], [[קנונבול אדרלי]], [[וס מונטגומרי]], [[ג'ימי סמית]], [[ג'וני הודג'ז]], [[בילי טיילור]] ועוד רבים. הוא הוביל [[ביג בנד]]ים, וניגן כסולן, בעיקר בסקסופון סופרנוסופרן.

בשנת [[1967]] הוא עבר ל[[לוס אנג'לס]], ופרט לעבודתו כנגן, שם וגם במסע הופעות ב[[מערב אפריקה]], הוא החל להלחין מוזיקה ל[[טלוויזיה]] (לסדרות רבות דוגמת [[קולומבו (סדרת טלוויזיה)|קולומבו]], [[סטיב אוסטין, האיש השווה מיליונים]] ו[[האישה הביונית]]) ו[[קולנוע]]. הוא הפיק ועיבד מוזיקה עבור [[ג'יימס בראון]], [[ננסי וילסון (מוזיקאית ג'אז)|ננסי וילסון]], [[דיאנה רוס]], ו [[The Temptations]]. נלסון גם הלחין כמה יצירות סימפוניות, והתעסקועסק בחינוך ג'אז באוניברסיטה בה למד.