משפט בייליס – הבדלי גרסאות

לאחר [[מהפכת 1905]] ברוסיה, הצליח הצאר [[ניקולאי השני, קיסר רוסיה|ניקולאי השני]] לדכא את המרידות נגד המשטר, ובאמצעות שינוי החוק, יצר רוב [[ריאקציה (אידאולוגיה)|ריאקציוני]] ב"[[הדומה הממלכתית של האימפריה הרוסית|דומה]]", שתמך במשטרו. אלא שהתסיסה נגד המשטר הצארי גברה והכוחות הליברליים רק נתחזקו. כדי להסית את אש המרד, עשה המשטר שימוש ב[[אנטישמיות]] במטרה לדכא את נסיונות ההתקוממות. בפברואר 1911 העלה האגף הליברלי ב"דומה" מחדש את ההצעה לבטל את חוק "[[תחום המושב]]", שאסר על היהודים להתיישב ברוב מחוזותיה של רוסיה. היתה זו הזדמנות טובה עבור המשטר להפיח מחדש את השנאה [[אנטישמיות ברוסיה|האנטישמית ברוסיה]].{{הערה|שם=קוטיק 63|קוטיק, עמ' 63.}}

 

 

==מנדל בייליס==

במהלך תקופה זו, מת אובלונסקי, אחד משני המומחים שביצעו את הנתיחה השנייה, וצ'פלינסקי חיפש מומחה אחר שיתמוך בחוות דעתו של טופאנוב, המומחה השני. הוא בחר ב[[דמיטרי קוסורוטוב]] {{רו|Косоротов, Дмитрий Петрович}}, פרופסור לרפואה משפטית באוניברסיטת פטרסבורג. במרץ 1913 אישר קוסורוטוב את ממצאיהם של קודמיו לגבי תיאור הפצעים וקבע כי הם מוכיחים ללא ספק שכוונת הפוצע היתה להקיז כמות גדולה של דם, למטרות קבועות מראש. באביב 1913 קיבלה ועידת הרופאים ברוסיה החלטה, שפורסמה גם בעיתון אגודת הרופאים, המגנה את חוות דעתם הרפואית-משפטית של טופאנוב ואובלונסקי ואת חוות הדעת הגזענית של הפסיכיאטר סיקורסקי. אף על פי כן, השתמשה הקטגוריה בחוות דעתו של סיקורסקי כבסיס להצגת אופיו הדתי של הרצח בכתב האישום ואף הזמינה אותו לשמש כעד ראשי במשפט. לאחר מלחמת העולם הראשונה התברר כי סיקורסקי קיבל עבור חוות דעתו זו, בנוסף לשכר טרחה גבוה מהרגיל, סכום של 4,500 רובל שקיבל מ"הקופה הסודית" של מחלק המשטרה במשרד הפנים. בוועדת החקירה של 1917 נתברר כי גם קוסורוטוב קיבל תשלום ממשרד הפנים, בסך 4,000 רובל.{{הערה|קוטיק, עמ' 59–60.}}

 

 

ב-13 באפריל 1913 הושלם כתב האישום השני,{{הערה|שם=קוטיק 60–61}} שנכתב בכתב צפוף על פני 30 עמודים.{{הערה|שם=קוטיק 62}} הוא הועבר ל"לשכת האישום" וזו החליטה ב-24 במאי, ברוב של 3 נגד 2, להעמיד לדין את בייליס, הפעם באשמת רצח פולחני-דתי. שלושת המצדדים נימקו את עמדתם: "חובה מוטלת עלינו, להביא לדין אדם, שהחזיקו אותו זמן כה רב במעצר, ויהיה זה רק מתוך הצורך להגן על כבודו של החוק". שני המתנגדים היו השופטים החשובים בלשכה, הנשיא קמניצב והמזכיר ריז'וב, שנימקו את התנגדותם בכתב: "לא נכתים את שמנו ולא נמיט חרפה על עצמנו, בשנות חיינו האחרונות, על־ידי ביצוע מעשה מחפיר כזה – האשמת אדם חף־מפשע".{{הערה|שם=קוטיק 60–61}}