אסלאם – הבדלי גרסאות

תוכן שנמחק תוכן שנוסף
אין תקציר עריכה
שורה 50:
על פי האסלאם הסוני, מוחמד לא קבע לעצמו יורש. בנו הטבעי אבראהים מת בגיל 16 חודשים, ובן אחר מאומץ לא האריך ימים, ובנוסף אליהם היו למוחמד לפחות 4 בנות, דבר שהביא לסכסוך בין אנשי מכה לבין אנשי אל-מדינה. מוחמד הודיע כי לא ימנה ח'ליף יורש, אלא ישאיר את המינוי על פי הפסוק "ואמרהם שורא ביניהם" ("وَأَمْرُهُمْ شُورَى بَيْنَهُمْ" - [[שורא (אסלאם)|שורא]] - התיעצות - "וענינם התיעצות ביניהם" ב[[סורה|סורת]] [[סורת אל-שורא|אלשורא]] פסוק 38). כלומר הטיל את מלאכת בחירת היורש על מאמיניו והנחה אותם לקיים התייעצות ביניהם שתוביל לבחירה מוסכמת של היורש. מי שנבחר בסופו של דבר כיורשו היה חותנו [[אבו בכר|אבּוּ-בּכּר]] (أبوبكر), שנמנה עם קבוצת המאמינים הראשונים ממכה. כעבור שנים הואשמו אבו בכר ו-2 יורשיו בתואר "גונבי הח'ליפות" על ידי ה[[שיעה]]. אבו בכר זכה לתואר "ח'ליפה" (خليفة), כלומר, ממלא-מקום. סמכויותיו של הח'ליפה היו רק בתחומים האזרחיים: ארגון מדיני, צבאי וכלכלי. מינוי אבו בכר לח'ליפה היה למורת רוחם של תומכי [[עלי בן אבי טאלב]] (علي بن أبي طالب), שהיה בן-דודו וחתנו של מוחמד (הוא היה נשוי ל[[פאטמה בת מוחמד|פאטימה]], בתו של מוחמד). תומכי עלי ראו בו יורש טבעי למוחמד, והם יצרו סיעה מתבדלת בתוך הקהילה המוסלמית, שכונתה "שיעה". השיעים מאמינים עד היום כי מוחמד קבע את עלי ליורשו עוד בחייו באירוע שהתרחש ליד המעיין "ח'ם" (غدير خُمّ - ע'דיר ח'ם). אירוע זה נחגג בקהילות השיעיות בחודש ד'ו-אל-חג'ה (ראו להלן).
 
לאחר מותו של אבו בכר מונה [[עומר בן אל-ח'טאב]] (عمر بن الخطّاب) לח'ליפה. הוא פיקד על מסעות הכיבוש הגדולים של האסלאם שבמהלכם נכבשו שטחים עצומים ב[[אסיה]] וב[[אפריקה]]. צבאותיו של עומר הכניעו את צבאות פרס ו[[האימפריה הביזנטית]] וכבשו את [[האימפריה הסאסאנית|פרס]], [[מסופוטמיה]], ה[[לבנט]], [[צפון אפריקה]] ו[[ספרד]]. [[ירושלים]] נכבשה בידי צבאותיו של עומר אבן אלעאץ בשנת [[638]] מידי ה[[ביזנטים]]. בעקבות כיבושים אלו ובשל יחסו המפלה של האסלאם כלפי דתות אחרות החל תהליך ארוך והדרגתי של התאסלמות העמים בשטחים הכבושים במזרח-התיכון, במרכז אסיה ובצפון אפריקה. תהליך זה, שהיה מהיר בתחילתו (לגבי הדתות הלא-מונותאסטיות) ואיטי בהמשכו (אצל בני הדתות המונותיאיסטיות שזכו ל"הקלות"), שהתחולל בעקבות היווצרות [[האימפריה המוסלמית]], נמשך כמה מאות שנים. במזרח התיכון הייתה גם תופעה הדרגתית של השתערבות (تعرّب), כלומר, העמים המקומיים שעד אז דיברו [[יוונית]], [[ארמית]], [[קופטית]], בֶּרבֶּרית ושפות אחרות, אימצו בתהליך שנמשך כמה מאות שנים את השפה הערבית ואת התרבות הקשורה בה. בסופו של דבר הם התמזגו בשבטים הערביים, כך שנוצר מרחב עצום שבו שולטות השפה הערבית והתרבות הערבית (בפרס ובמרכז אסיה לא התחוללה השתערבות, אף על פי שמרבית אוכלוסייתן התאסלמה). בשנת 23 להג'רה ([[644]] לספירת ה[[נוצרים]]) נרצח עומר ובזמן שגסס מינה שישה אנשים שיבחרו מביניהם את יורשו, תחת האיום שאם לא יסכימו על היורש בתוך 3 ימים יוצאו להורג בידי בנו של עומר. זאת הייתה [[מועצה מייעצת|מועצת השורא]] הראשונה בתולדות האסלאם, היא מינתה את [[עות'מאן בן עפאן|עת'מאן בן עפאן]] והיא הפכה לדגם הרצוי עבור המוסלמים ל[[דמוקרטיה איסלאמית|דמוקרטיה]] {{אנ|Islamic democracy}}.
 
יורשו של עומר בן אל-ח'טאב היה [[עות'מאן בן עפאן|עת'מאן בן עפאן]] (عثمان بن عفان). תקופת שלטונו לא אופיינה באירועים דרמטיים, אולם נעשה צעד חשוב נוסף בגיבוש האסלאם - העלאת הקוראן על הכתב. מוחמד השמיע את דברי הקוראן בעל-פה, כנאומים, ותלמידיו שיננו את הדברים מבלי להעלותם על הכתב. עם מותם של רבים מתלמידיו של מוחמד, ציווה עת'מאן להקים ועדה שתאסוף את כל הגרסאות הקיימות בעל-פה, תבדוק את אמינותן (כלומר, אילו מהן אמנם נשמעו מפי מוחמד), ותעלה את האמינות שבהן על הכתב. המפעל הזה הביא ל[[קאנוניזציה (של כתבים)|קאנוניזציה]] של הקוראן, כלומר, קביעת גרסה אחידה, כתובה, שאין להוסיף עליה, אין לגרוע ממנה ואין לשנות בה דבר. בעקבות מפעל זה החלה להתפתח שיטת כתיב אחידה לשפה הערבית, שכללה, בסופו של דבר, גם סימני תנועות, וסימנים מבחינים בין אותיות שצורתן דומה. הערבית של הקוראן נחשבת דוגמה לשפה תקנית הן מבחינת סגנונה והן מבחינת הכתיב שלה.