משפט בייליס – הבדלי גרסאות

 

בפני בית הדין הופיעו תשעה ילדים בתור עדים, ובהם גם לודמילה צ'בריאק בת ה-10, שחזרה באופן רהוט על עדותה בחקירה, אולם הפעם טענה כי גם על עצם סחיבתו של אנדריי על ידי בייליס שמעה מפי אחותה הקטנה. לודמילה נשאלה אם תוכל לזהות את "שני היהודים" שהיו יחד עם בייליס והיא השיבה בחיוב. הקטגור ביקש מפייבל שניאורסון, שבחקירה המוקדמת נקשר כביכול לרצח, להתקרב אל העדה. לשאלתו אם היה שניאורסון בין האנשים שגירשו את הילדים מהחצר, השיבה כי איננה זוכרת. לדוכן העדים הועלתה הילדה יבדוקיה נקונייצ'נאיה, שעל פי עדותה של לודמילה, הייתה בין הילדים ששיחקו עמה בחצר בית החרושת. הילדה אישרה שהם שיחקו שם באותו בוקר, אולם הכחישה את הסיפור שבייליס גירש אותם, וכאשר לודמילה חזרה על טענתה כי בייליס אכן גירש אותם, הגיבה נקונייצ'נאיה בקול רם: "קודם תזכרי טוב, ואחר־כך תשקרי!". לודמילה פרצה בבכי ואמרה כי היא מפחדת, משום שהחוקר פולישצ'וק איים עליה שלא תחייה זמן רב אם תדבר נגד בייליס. השניים עומתו, לודמילה דבקה בטענתה ואילו פולישצ'וק הכחיש את ההאשמה. הסנדלר מיכאיל נקונייצ'ני, אביה של יבדוקיה, העיד כי בתו לא סיפרה לו על כך שאנדריי נחטף על ידי בייליס וטען: "אילו בייליס היה אמנם חוטף את יושצ'ינסקי, היו יודעים על כך, תוך שעה, בכל השכונה". עדותו של הסנדלר צוינה בעיתונות כמכרעת לזכותו של בייליס. הילדה יבגניה וולושצ'נקו סיפרה כי ז'ניה אמנם אמר לה שהם שיחקו בחצר בית החרושת, אך לא אמר לה שהם גורשו משם. אחותה הקטנה סיפרה שלפעמים היו מגרשים אותם משם, אולם בייליס עצמו לא גירש אותם מעולם.{{הערה|קוטיק, עמ' 85–89.}}

 

====מכתבי בייליס לאשתו מבית הסוהר====

ויפר וזמיסלובסקי האשימו את החוקרים מישצ'וק וקראסובסקי בהטייה מכוונת של החקירה ואת העיתונאים ברשצ'בסקי ובורשקובסקי בהמשכת ההטייה לאחר שהחוקרים הודחו. שמאקוב הוסיף כי הבולשת שיתפה פעולה בכך עם היהודים.{{הערה|שם=קוטיק 182–189}} כמו כן, טען כי הסטודנטים מאכאלין וקאראייב אינם אמינים, משום שקיבלו כסף רב עבור עבודתם.{{הערה|שם=קוטיק 197–202}} קרבצ'בסקי האשים בתגובה את השלטונות וטען כי הם אלה שהזניחו במכוון עובדות שונות שנתגלו בחקירה, שהצביעו על כוונת הרוצחים להטעות את החוקרים לעבר ההשערה בדבר רצח פולחני-דתי בידי יהודים.{{הערה|שם=קוטיק 182–189}} הוא הזהיר כי אם בית המשפט יקבע תקדים משפטי ויכיר רשמית בקיומו של "רצח דתי", הוא יביא לכך שרוצחים רבים ישתדלו מעתה לבצע את מעשי הרצח בצורה שתיראה כבעלת מטרה פולחנית.{{הערה|קוטיק, עמ' 214.}}

 

 

התובע זמיסלובסקי טען כי ורה צ'בריאק סימנה לבנה לשתוק, לא מתוך חשש שמא יקשור אותה לרצח, אלא שמא ילשינו היהודים מבית החרושת על פשעיה האחרים, כנקמה על עדותו של בנה.{{הערה|שם=קוטיק 182–189}}