דווייט אייזנהאואר – הבדלי גרסאות

תוכן שנמחק תוכן שנוסף
שורה 627:
ב-17 במאי 1954, פסק בית המשפט העליון את [[פסק דין בראון נגד מועצת החינוך]], והכריז שהקמת בתי ספר ציבוריים נפרדים עבור תלמידים שחורים ולבנים אינה חוקתית. תגובתו של הנשיא הייתה צוננת יחסית, בטענה שהוא הושבע למלא אחר הוראות החוקה ולכן מחויב למלא את פסק הדין. בשש השנים הבאות, לא התבטא אייזנהאואר בחיוב לגבי פסק הדין. שתיקתו הובילה את מנהיגי זכויות האזרח להתרשם שלא היה אכפת לו ממאבקם של השחורים. בנוסף, שתיקתו עודדה את תומכי ההפרדה הגזעית להתנגד לעירוב גזעי.
 
[[קובץ:101st Airborne at Little Rock Central High.jpg|ממוזער|שמאל|חברי [[הדיוויזיה המוטסת ה-101]] מלווים תשעה תלמידים שחורים במהלך [[משבר ליטל רוק]].]]
בספטמבר, 1957, שלח אייזנהאואר חיילים אל [[ליטל רוק]], [[ארקנסו]], לאחר שהמושל אורוול פובוס הפר את הפקודה שקראה לעירוב גזעי בבתי הספר הציבוריים. החיילים ליוו תשעה תלמידים שחורים אל התיכון. אייזנהאואר כתב חקיקה שנועדה ליצור ועדה לנושא זכויות האזרח במחלקת המשפטים, ולהגן על זכויות ההצבעה שלהם. ניקסון מנע [[פיליבסטר]] בסנאט והוביל להעברת חוק זכויות האזרח של 1957. החוק, יחד עם חוק דומה מ-1960, היו חוקי זכויות האזרח הראשונים מאז 1875.{{הערה|Mayer, Michael S. (1989). "The Eisenhower Administration and the Civil Rights Act of 1957". Congress & the Presidency. 16 (2): 137–154. doi:10.1080/07343468909507929}}