בניטו מוסוליני – הבדלי גרסאות

|תמונה=[[קובץ:Mussolini mezzobusto.jpg|250px|בניטו מוסוליני]]

|התחלת כהונה=[[31 באוקטובר]] [[1922]]

'''בניטו אמילקרה אנדראה מוסוליני''' (ב[[איטלקית]]: '''Benito Amilcare Andrea Mussolini''', {{אודיו|קובץ=It-Benito Mussolini.ogg}}, [[29 ביולי]] [[1883]] – [[28 באפריל]] [[1945]]) היה [[עריץ]] [[איטליה|איטלקי]], ששלט באיטליה בין השנים [[1922]]–[[1943]]. ביטל את השלטון [[דמוקרטיה|הדמוקרטי]] באיטליה והחליף אותו בשלטון [[פשיזם|פשיסטי]] ורודני. היה ידוע בכינוי '''ה[[דוצ'ה]]''' (באיטלקית: '''Il Duce'''', דוכס), אותו בחר כדי להידמות לשליטי ונציה וג'נובה מן העבר. מוסוליני היה אחד ממגבשי האידאולוגיה [[פאשיזם|הפאשיסטית]] ובין הראשונים להוציאה לפועל. בתחילת דרכו נודע מוסוליני כ[[סוציאליזם|סוציאליסט]], הטיף למהפכה סוציאליסטית ־ [[קומוניזם|קומוניסטית]] באיטליה. באוקטובר [[1914]] שינה את עמדתו והפך לתומך נלהב בכניסת איטליה למלחמה לצד [[מדינות ההסכמה]], על רקע זה פרש מן המפלגה הסוציאליסטית והצטרף אל הפשיסטים במילאנו. הפשיזם דגל בערכים של ציות, נאמנות והעלאת ערך המדינה אל מעל לכל ערך אחר. הפשיזם מקדש את המנהיג ורואה בציות למנהיג ערך עליון. ב־[[1922]]ב־1922 מוסוליני ארגן סדרה של הפגנות והתפרעויות ובשיאה צעדו אלפים מתומכיו אל רומא בדרישה למנותו לראש ממשלה, מצעד זה הביא את [[ויטוריו אמנואלה השלישי, מלך איטליה|אמנואלה השלישי]] למנות את מוסוליני ב־[[31 באוקטובר]] לראש הממשלה. מוסוליני סימן לעצמו כמטרה ראשונית במדיניות הפנים ייסוד משטר טוטליטרי, בו הוא עצמו יהיה המנהיג העליון.

איטליה שלאחר מלחמת העולם הראשונה הייתה [[מלוכה חוקתית]] בה משלו ראשי ממשלה כושלים במשך תקופות קצרות. בתקופה קצרה, בין סוף מלחמת העולם הראשונה ובין עליית הפאשיזם, כיהנו באיטליה 5 ראשי ממשלה. ראשי הממשלה [[ג'ובאני ג'וליטי]] ו[[איוונואה בונומי]] נכשלו בניסיונם להשיג יציבות כלכלית וחברתית. על אף שהמדינה נכנסה למלחמת העולם הראשונה לצד המנצחים, [[בריטניה]] ו[[צרפת]], הפגין צבא איטליה ביצועים כושלים, ואף נחל תבוסה ב[[קרב קפורטו]]. כתוצאה מכך, לאחר המלחמה לא זכתה איטליה ב[[הסכם ורסאי]] שנערך עם תום המלחמה לנתחים אותם דרשה בזכות [[ברית לונדון]] (1915) בעטיו נכנסה למלחמה. עקב הפער בין מחיר הדמים ששילמה לבין הישגי המלחמה נכנסה איטליה למשבר כלכלי וחברתי חמור. אלמנטים מהפכניים קיצוניים בחברה הפכו למובילים. משמאל, קבוצות של פועלים מהפכנים שתפסו בספטמבר [[1920]] את בתי החרושת במדינה, במעין התקוממות, שכשלה לבסוף, ומימין, בריוני החולצות השחורות של מוסוליני, שפעלו לעיתים כבעלי אגרוף בשמם של בעלי ההון, שראו כיצד מתייחס השלטון באוזלת יד להתפרעויות משמאל. השמרנים והליברלים חששו שקיצונים מן השמאל ינצלו את המצב להפיכה בנוסח [[הפיכת אוקטובר|המהפכה הרוסית]]. בשנת [[1922]] ניסה ראש הממשלה [[לואיג'י פאקטה]] להקים קואליציה ליברלית, אך לא הצליח להשיג תמיכה של ממש ב[[פרלמנט]] וממשלתו הייתה רעועה.

על אף שכוחו בפרלמנט היה דל, תמיכתם של גורמים בתעשייה ובצבא הביאה לכך שברחוב האיטלקי נראתה תנועתו של מוסוליני ככוח מוביל שאין לעמוד בפניו. לקראת סוף שנת [[1922]] החליט מוסוליני כי בידיו האפשרות לקבל את השלטון. לשם כך ארגן סדרה של הפגנות והתפרעויות, שבשיאה צעדו אלפים מתומכיו אל [[רומא]] בדרישה למנותו לראש ממשלה, על אף שבפרלמנט כיהנו רק 35 צירים פשיסטים מתוך 535. "[[המצעד על רומא]]" (Marcia su Roma) שנערך ב-[[28 באוקטובר]] 1922, הביא את המלך [[ויטוריו אמנואלה השלישי]] למנות את מוסוליני לראש ממשלה. ב-[[31 באוקטובר]] 1922 הפך מוסוליני לראש ממשלת איטליה והוא בן 39, האדם הצעיר ביותר שכיהן בתפקיד זה באיטליה עד אז. בניגוד לתפיסה הרווחת, לא תפס מוסוליני את השלטון בכוח. ויטוריו אמנואלה השלישי חשש כי אם לא יעניק לפשיסטים את השלטון, תפרוץ [[מלחמת אזרחים]], והעדיף את מוסוליני בתפקיד ראש הממשלה על פני יריביו מהשמאל.