יהדות מצרים – הבדלי גרסאות

כבר ב[[תקופת המקרא]] [[מצרים]] שימשה כמקלט פוליטי לנרדפים מארץ ישראל,{{הערה|1=מסופר על [[ירבעם בן נבט]] שברח למצרים מפחד שלמה המלך}}, אך ראשיתו של היישוב היהודי הנוכחי במצרים נזכר רק בקשר לימי [[בית המקדש|בית ראשון]]. אחרי רצח [[גדליהו|גדליה]], שמונה על ידי בבל להנהיג את שארית העם ביהודה, היגרו למצרים קבוצת יהודים בראשות [[יוחנן בן קרח]] וירמיהו הנביא:

באתר [[יב]] שבדרום מצרים נמצא אתר ארכאולוגי המלמד על יישוב יהודי במקום. לפני חורבן בית ראשון חיו ביב [[שכיר חרב|שכירי חרב]] [[יהודים]], שתפקידם היה לשמור על גבולה הדרומי של מצרים עבור השלטון המצרי ואחר כך עבור [[כנבוזי השני|כנבוזי]] מלך [[ממלכת פרס|פרס]]. הם החליפו תכתובות עם השלטון הפרסי ועם הקהילה היהודית שבארץ ישראל. במשך תקופה מסוימת שרר מתח בין שתי הקהילות משום שבני קהילת יב בנו את [[מקדש יב]] באי. הקמת המקדש היוותה עילה לסכסוך גם עם הקהילה המצרית המקומית. באחד הסכסוכים האלה החריבו המצרים את המקדש היהודי, והקהילה היהודית נאלצה לשקם את המקום. ככל הנראה היהודים חיו באי עד סוף השלטון הפרסי במקום, ולאחר מכן השתלבו בקהילה היהודית ב[[אלכסנדריה]].

[[מקדש חוניו]] היה [[מזבח]] יהודי שבנה [[חוניו הרביעי]] בעיר [[ליאונטופוליס]] בין השנים 170 ל-154 לפני הספירה. חוניו היה בנו של הכהן הגדול בבית המקדש בירושלים. צאצאיו של חוניו שימשו ככוהנים גדולים במשך 343 שנות קיומו של מקדש חוניו ולמעשה המשיכו את שושלת בית הכהונה הירושלמי [[בית צדוק]]. בשנת [[73]] לספירה שלח הקיסר [[אספסינוס]] איגרת אל מושל מצרים [[לופוס]] וציווה עליו להרוס את בית המקדש עקב הגעתם של פליטים [[סיקריים]] שהסיתו כנגד השלטון הרומאי. מידותיו ותבניתו של מקדש זה היו זהים לזה שבירושלים אך לא השתווה מבחינה רוחנית.

בתקופה שלטון ה[[אסלאם]] במצרים היה היחס ליהודים היה כאל [[יהדות ארצות האסלאם#היהודים כאנשי חסות|אנשי חסות]] שנקרא [[ד'ימי|ד'ימה]]. היהודים נחשבו כאנשי הספר ([[אהל אל-כתאב]]) הזכאים להגנה של השלטונות המוסלמים. הם זכו ל[[ביטחון אישי]] והותר להם לקיים את אמונתם בתמורה להכרה בעליונות האסלאם, ב[[תשלום מס]] [[ג'זיה]] וכן מגבלות נוספות. ביניהן בתחום הלבוש, רכיבה על בהמות וכן איסור נשיאת [[נשק]] ואיסור בניית מקומות [[פולחן]] חדשים. רוב המגבלות נשאו אופי חברתי וסמלי יותר מאשר מוחשי ומעשית. יחד עם זאת המגבלות הכלכליות הקשו על חיי היהודים. נוסף למס הג'זיה, היהודים חויבו במיסים נוספים כמו מסי מעבר ומכסים וחוקי ירושה מפלים. לדוגמה [[מומר]] לאסלאם לא יכול להוריש לקרוביו הד'ימים. בעתות של התאסלמות בכפייה, גם אם זמנית, מגבלה זו הסבה סבל רב ליהודים.

היהודים נהנו בדרך כלל ממידה של אוטונומיה. הם היו כפופים למרות המנהיגים שלהם שניהלו את ענייני המשפחה, האישות והדת על פי תורתם. בתקופות מסוימות הקהילות היהודיות היו אחראיות אף להטלת מיסים וגבייתם עבור השלטונות. אף על פי שבדרך כלל פנו היהודים ל[[בית דין רבני|בתי הדין היהודיים]], ששפטו על פי [[ההלכה היהודית]], לעתיםלעיתים פנו יהודים ל[[שריעה|בתי הדין המוסלמים]], לבירור משפטי בנוגע לסכסוכים פנימיים. לעיתים יהדות מצרים חוותה רדיפות אלימות מצד השלטון, בפרט על ידי ה[[ח'ליפה|ח'ליף]] [[השושלת הפאטמית|הפאטמי]] [[אל-חאכם (ח'ליפה פאטמי)|אל-חאכם]] שאף כפה על יהודים להתאסלם ושרף את הרובע היהודי בעיר אל-ג'וואדריה. עם זאת מירב האלימות כלפי היהודים הייתה לא-ממוסדת, ונערכה על ידי ההמונים בתקופות של חוסר יציבות.

מתוך ישוב של קרוב ל-90,000 ערב מלחמת העולם השנייה בשנת 1967 נותרו רק 2,000-2,500 יהודים אשר היו כפופים להשגחה קפדנית. בשנת 1971 כבר כמעט לא נותרו יהודים במצרים מלבד.{{הערה|שם=הערה מספר 20180721222016:0}} נכון לשנת 2017 בקהילה היהודית במצרים חיים 18 יהודים.{{הערה|1={{ynet|AFP|היהודיות האחרונות של מצרים. ביקור בבית הכנסת בקהיר|4940850|26 במרץ 2017}}}}.