לבירינת – הבדלי גרסאות

[[כרתים]] ו[[טרויה]] היו מקומות שבהם צמחו האגדות היווניות. אולם מבוכים נמצאו גם בערים רומאיות, כפי שעולה משרידי רצפות מבוכים ששרדו כמעט בכל מקום שבו הגיעה אליו [[האימפריה הרומית]]: בצפון [[אפריקה]], ב[[אוסטריה]], ב[[שווייץ]], ב[[צרפת]], ב[[ספרד]] ובאיים הבריטיים, רובם בצורת [[פסיפס]]ים. רצפת המבוך הרומאית לרוב מוקמה בכניסה ל[[וילה|ווילות]] של [[פטריקים]], והיא שימשה כאזור בטיחות. צורת המבוכים הרומאים גם הייתה לפעמים אליפטית, אולם לרוב ריבועית- והריבוע בתורו חולק בחלוקת משנה לרבעים. בפסיפסים רומיים הופך הלבירינת הקלאסי הפשוט לעיטור שוליים מתפתל. לרוב אפשר לראות את המינוטאורוס במרכז, ואולי את תזאוס והמינוטאורוס בקרב מגע. דמויות רומיות מפותלות התפתחו בהדרגה בסיבוכיותן עד שהפכו לתכנון הימי-ביינימי בעל סימטריית ארבע הידוע כיום.

 

 

הלבירינת הנוצרי הקדום ביותר הידוע מתוארך ל-324 בכנסיית סנט רפרטוס ב[[אלג'יר]]. הלבירינת שם היה ריבועי, והוא שואב את צורתו מהמסורת [[רומא העתיקה|הרומית]]. נראה בו החוט של [[אריאדנה]], המוביל לחלק הדרום-מערבי, הראשון בארבעת הריבועים הזהים, שמהם עוברים אחד לשני ב[[כיוון השעון]]. במרכז הלבירינת מסודרים ב[[פלינדרום]] מתמשך המילים "הכנסייה הקדושה" (Sancta Ecclesia) ב[[לטינית]]. שתי המילים "הכנסייה הקדושה" כתובות קדימה ואחורה ימינה ושמאלה- ויוצרות צלב בעל ארבע זרועות. במנזר בטיגזירט שבצפון [[אפריקה]], מזרחית ל[[אלג'יריה]], שנבנה במאה החמישית, עמד לבירינת נוסף. שני הלבירינתים עמדו כסמלים של ה[[דת]] הנוצרית החדשה המתפשטת ב[[אימפריה הרומית]] הישנה והמתפרקת. פער של כמעט שבע מאות שנים, מהמאה החמישית ועד תחילת [[המאה ה-12]], מפריד בין שני הלבירינתים של כנסיות אלו מהלבירינתים של [[המאה ה-12|המאות ה-12]] [[המאה ה-13|וה-13]].