הריגה – הבדלי גרסאות

עבירת ההריגה הופעלה בטווח רחב של מקרים, החל ממקרים הדומים לרצח, בהם התביעה התקשתה להוכיח את היסוד הנפשי של רצון להמית וכלה במקרים חמורים של רשלנות. בין אלו ניתן למנות [[נהיגה בשכרות]] או תחת השפעת סמים שהסתיימו במוות, קיום [[מרוץ מכוניות]] שהסתיים במוות והסעת [[שוהה בלתי חוקי]] שהיה [[פיגוע התאבדות|מחבל מתאבד]], כאשר בית המשפט קובע שהיו בפני המסיע סימנים מחשידים.

 

 

בשנת [[2007]] הוקמה על ידי שר המשפטים דאז [[דניאל פרידמן]] ועדה בראשות [[מרדכי קרמניצר]] לבחינת רפורמה במדרג עבירות ההמתה בחוק העונשין. הוועדה הגישה את מסקנותיה בשנת [[2011]] ושנה לאחר מכן הפיץ [[משרד המשפטים]] [[תזכיר חוק]] בנושא, אשר התבסס על מסקנות הוועדה. עם התפזרותה של [[הכנסת העשרים]] אושר בינואר [[2019]] תיקון 137 לחוק העונשין{{הערה|{{חוק|571383|חוק העונשין (תיקון מס' 137), התשע"ט-2019|משני}}}}, אשר התבסס בחלקו על תזכיר החוק המקורי ושינה את מדרג עבירות ההמתה בזדון מן היסוד. כחלק מהרפורמה בוטלה עבירת ההריגה והוחלפה בארבע עבירות בדרגות חומרה שונות: הריגה שמתבצעת לאחר תכנון, בנסיבות טרור או בנסיבות מחמירות אחרות דינה [[מאסר עולם]] חובה, למעט במקרים מיוחדים. הריגה שנעשית בכוונה או תוך אדישות נחשבת כרצח (סעיף 300) והעונש המרבי עליה הוא [[מאסר עולם]]; הריגה בעקבות מצוקה נפשית או התעללות נחשבת כ"המתה בנסיבות של אחריות מופחתת" (סעיף 301ב) והעונש המרבי עליה הוא 20 או 15 שנות מאסר, בתלות בנסיבות; הריגה תוך קלות דעת נחשבת כ"המתה בקלות דעת" (סעיף 301ג) והעונש המרבי עליה הוא 12 שנות מאסר{{הערה|{{קישור כללי|כתובת=https://m.knesset.gov.il/News/PressReleases/pages/press27.12.18t.aspx

[[קטגוריה:פשעים]]

[[קטגוריה:מוות: היבטים משפטיים ואתיים]]