תיאטרון בישראל – הבדלי גרסאות

תוכן שנמחק תוכן שנוסף
קישור לערך ראשי במקום לדף הפניה
מ בוט החלפות: \1אפ\2
שורה 40:
==== התיאטרון הקאמרי ====
{{ערך מורחב|התיאטרון הקאמרי}}
בשנת [[1945]] אסף הבמאי [[יוסף מילוא]] חבורת שחקנים צעירים (בהם [[יוסי ידין]] ו[[חנה מרון]] שהופיעו יחדיו במסגרת להקת "[[מעין זה|מעֵין זה]]", להקת הזמר והבידור של [[הבריגדה היהודית]]) והקים את [[התיאטרון הקאמרי]]. מטרת התיאטרון הייתה להציג מחזות ברוח צעירה ובעברית "צברית" טבעית ומדוברת, בניגוד למכובדות הקלאסית של "הבימה" ולמבטא הרוסי הכבד שאפיין את שחקניה. ההצגות "[[הוא הלך בשדות]]" מאת [[משה שמיר]], שהעלה התיאטרון ב[[מלחמת העצמאות]] ו"[[הם יגיעו מחר]]" מאת [[נתן שחם]], שהועלה ב-[[1950]] ביטאו רוח זו. בין היתר ביימו בקאמרי לצד מילוא הבמאים [[פיטר פריי]], [[שמואל בונים]] ו[[היי קיילוס]], שתרמו לרוח ה[[מודרניזם]] שאיפיינהשאפיינה את התיאטרון בשנות החמישים. הקאמרי התבונן אל עולם התיאטרון ה[[אנגלו-סקסים|אנגלוסקסי]], לא לעולם הרוסי של הבימה מזה ולא לעולם מחזות המוסר האירופאים שאפיין את "האהל" מזה. כן פנה התיאטרון במוצהר לטעם הקהל ולא ביקש לחנך אותו.
 
המדינה בראשיתה המשיכה את תפיסת התיאטרון כשופר ליצירת [[קונצנזוס]] אידאולוגי ואתוס משותף, ל[[קליטת עליה]] ולבניין החברה.{{הערה|שם=waitz|1=}} שלושת המחזות החשובים שהוצגו בשנים [[1948]]–[[1950]], "הוא הלך בשדות", "בערבות הנגב" ו"הם יגיעו מחר", נכתבו בידי אנשי "[[דור בארץ]]" (דור [[תש"ח]] או דור ה[[פלמ"ח]]) ועסקו בעיצוב הזהות הלאומית ו[[אתוס]] ה[[צבר (סלנג)|צבר]], יפה הבלורית והתואר, הלוחם האמיץ אך הרגיש, סמל [[שלילת הגולה]] וההתחלה החדשה. אתוס שמחזאי [[שנות ה-60 של המאה ה-20|שנות השישים]], ה[[שנות ה-70 של המאה ה-20|שבעים]] וה[[שנות ה-80 של המאה ה-20|שמונים]] יעסקו בניפוצו בכל דרך אפשרית.{{הערה|1=בן עמי פיינגולד, '''שנות ה-60 בתיאטרון הישראלי''', בתוך: [[חנה יבלונקה]] ו[[צבי צמרת]] (עורכים), '''העשור השני: תשי"ח-תשכ"ח''', [[יד יצחק בן צבי]] 2000, עמ' 243}}