הבדלים בין גרסאות בדף "חיים ויצמן"

נוספו 50 בתים ,  לפני חודשיים
ב-3 בספטמבר 1935, נבחר ויצמן מחדש לנשיא ההסתדרות הציונית והסוכנות היהודית.{{הערה|[[#רוז|רוז]], פרק יד, עמ' 195.}} מיד לאחר מכן נתמנה לדיקן הפקולטה למדעי הטבע באוניברסיטה העברית.{{הערה|[[#רוז|רוז]], פרק טו, עמ' 197.}} במחצית הראשונה של שנות ה-30 החל לשהות בארץ ישראל פרקי זמן ממושכים יותר. המשפחה התגוררה בצריף שכור ברחובות, רכשה קרקע ובקיץ 1935 החלה בבניית בית חדש, אליו עברה בדצמבר 1937. הבית המרשים בן שלוש הקומות כלל ברכת שחייה בין שני אגפי הבית.{{הערה|[[#רוז|רוז]], פרק יד, עמ' 189–190.}}
 
באפריל 1936 פרצו [[מאורעות תרצ"ו]]. ב-9 ביוני נפגש ויצמן עם שר החוץ של עיראק, [[נורי א-סעיד]], שהציע לתווך במשבר בארץ ישראל. סעיד הציע להשעות מרצון את העלייה היהודית, כדי לשכך את חששות ערביי ארץ ישראל. למחרת, הציע ויצמן למנהיגי התנועה הציונית שהסוכנות היהודית "תציע מרצונה להשעות את העלייה לתקופה מוגדרת". ההצעה נדחתה בתוקף וויצמן נסוג מהצעתו, כדי לא לפגוע באחדות היהודית, בהיותה לדבריו, "הנכס העיקרי שלנו".{{הערה|[[#רוז|רוז]], פרק טו, עמ' 200.}}{{ש}}
בבוקר 25 בנובמבר 1936 העיד ויצמן מטעם היישוב היהודי בפני [[ועדת פיל|וועדת פיל]], שנשלחה מבריטניה לארץ ישראל, כדי לחקור את הגורמים למהומות. ויצמן דיבר במשך שעתיים וחצי והגדיר את הבעיה היהודית במלים "חוסר מולדת". הוא תיאר את מצב היהודים שבמזרח לנהר [[ריין]]: "העולם נחלק בין מקומות שבהם אין הם יכולים לחיות, לבין מקומות שאליהם אין הם יכולים להיכנס". היהודים "הם מיעוט בכל מקום, ואין ולו גם מקום אחד שבו הם מהווים רוב". ויצמן הדגיש את זיקת היהודים לארץ ישראל: "מעולם לא שכחנו אותה; מעולם לא ויתרנו עליה". הוא סתר את הטענה שהצהרת בלפור הייתה תרגיל פזיז בשעת מלחמה וטען כי מדובר בהתחייבות שיש לה שורשים עמוקים במורשת הבריטית, שמטרתה הסופית הקמת מדינה יהודית.{{הערה|[[#רוז|רוז]], פרק טו, עמ' 201.}} הוא תבע כי יינתן בישראל מקלט למיליוני היהודים הנרדפים בעולם.{{ש}}
לימים כתב הלורד פיל, כי עדותו של ויצמן הייתה היחידה שהותירה רושם על חברי הוועדה. דוד בן-גוריון כתב כי עדותו של ויצמן הייתה "הביטוי העמוק והחודר ביותר למצוקת העם היהודי". למחרת עדותו, עמד ויצמן בחקירה צולבת שנמשכה שלוש שעות. פיל שאל אותו כיצד ניתן לקחת אחריות על הבאת אלפי יהודים לארץ ישראל מבלי להעניק להם הגנה נאותה. ויצמן השיב כי "היהודים 'המוגנים' בפולין יעדיפו לחיות בלתי מוגנים בארץ ישראל". תשובתו זו הביאה את סר לוקס המונד לדמעות. רמבולד שאל את ויצמן: "מתי יהיה הבית הלאומי היהודי גמור"? ויצמן השיב: "לעולם לא, גם אנגליה איננה גמורה לעולם". בדיונים אלה העלו חברי הוועדה את רעיון חלוקת ארץ ישראל. לאור הדאגה לגורל יהודי אירופה, החליט ויצמן לאמץ אותו. הוא סבר שאין להציג אותו כיוזמה ציונית, אלא כתוכנית שנכפתה על הציונים, שמסכימים לשקול אותו בחיוב.{{הערה|[[#רוז|רוז]], פרק טו, עמ' 202–203.ש}} ב-4 באוגוסט 1937 נשא ויצמן את הנאום המרכזי בפני הקונגרס הציוני בציריך: "אני אומר למעצמת המנדט: לא תתאכזרי אל האומה היהודית... אמרי לנו בגלוי שהבית הלאומי נסגר, ונדע היכן אנחנו עומדים". הוא סירב לדון בתוכנית החלוקה של ועדת פיל והודיע כי "אי אפשר לקבל אותה".{{הערה|[[#רוז|רוז]], פרק טו, עמ' 206.}}
בדיונים אלה העלו חברי הוועדה את רעיון חלוקת ארץ ישראל. לאור הדאגה לגורל יהודי אירופה, החליט ויצמן לאמץ אותו. הוא סבר שאין להציג אותו כיוזמה ציונית, אלא כתוכנית שנכפתה על הציונים, שמסכימים לשקול אותו בחיוב.{{הערה|[[#רוז|רוז]], פרק טו, עמ' 202–203.}} ב-4 באוגוסט 1937 נשא ויצמן את הנאום המרכזי בפני הקונגרס הציוני בציריך: "אני אומר למעצמת המנדט: לא תתאכזרי אל האומה היהודית... אמרי לנו בגלוי שהבית הלאומי נסגר, ונדע היכן אנחנו עומדים". הוא סירב לדון בתוכנית החלוקה של ועדת פיל והודיע כי "אי אפשר לקבל אותה".{{הערה|[[#רוז|רוז]], פרק טו, עמ' 206.}}{{ש}}
בדצמבר 1937 עקרו חיים וורה ויצמן מלונדון לביתם החדש ברחובות. לאור דיווחים על כך שכנופיות המופתי [[אמין אל-חוסייני]] הכריזו פרס בסך 2,000 ליש"ט למי שיהרוג אותו, הוקצו לוויצמן שומרי ראש.{{הערה|[[#רוז|רוז]], פרק טז, עמ' 210.}}
 
ב-8 בפברואר 1939 נאם ויצמן ב[[ועידת סנט ג'יימס]]. ויצמן ובן-גוריון לא נכחו בישיבת הנעילה של הוועידה, לאחר שהתברר כי לאור הצעות ממשלת בריטניה, תגרע נוכחותם במקום מכבודם. למחרת נפרד ויצמן מהמשלחת היהודית ואמר: "כל מה שהתרחש כאן היה רק אפיזודה חולפת, עוד תהפוכה בשורת התהפוכות שידע עמנו". ב-10 במאי שב ללונדון למאמץ אחרון למניעת פרסום הצהרת המדיניות. למחרת נועד עם צ'מברליין ומקדונלד בבית הנבחרים ואמר להם: "מה שרוצים הערבים הוא דמם [של היהודים]. הם רוצים את חייהם, את בתיהם, את גניהם...הטרגדיה היא שהחוק יהיה לצדם, והכידונים הבריטיים יסייעו להם להשיג את מטרתם". ב-17 במאי פורסם [[הספר הלבן (1939)|הספר הלבן]]. ויצמן שלח לעיתונים בבריטניה מכתבי מחאה רבים ותדרך את תומכי הציונים בפרלמנט לקראת הדיונים בנושא.{{הערה|[[#רוז|רוז]], פרק טז, עמ' 218–221.ש}}
ב-10 במאי שב ויצמן ללונדון למאמץ אחרון למניעת פרסום הצהרת המדיניות. למחרת נועד עם צ'מברליין ומקדונלד בבית הנבחרים ואמר להם: "מה שרוצים הערבים הוא דמם [של היהודים]. הם רוצים את חייהם, את בתיהם, את גניהם...הטרגדיה היא שהחוק יהיה לצדם, והכידונים הבריטיים יסייעו להם להשיג את מטרתם". {{ש}}
ב-17 במאי פורסם [[הספר הלבן (1939)|הספר הלבן]]. ויצמן שלח לעיתונים בבריטניה מכתבי מחאה רבים ותדרך את תומכי הציונים בפרלמנט לקראת הדיונים בנושא.{{הערה|[[#רוז|רוז]], פרק טז, עמ' 218–221.}}
 
====עבודתו המדעית בשנות ה-30 ובמלחמת העולם השנייה====